Principle 10 2from Chafetz Chaim

וְאֵלּוּ הֵן: א (ה) שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.

a) that he see the thing himself and not hear of it from others, unless it become clear to him afterwards that the thing is true.

ב שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגְזֶל וְעשֶק אוֹ לְהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (ו) רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב אֶת עֶצֶּם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק.

b) that he take great care not to immediately determine the thing to be theft, or wronging, or damage, and the like, without carefully analyzing whether it actually is theft or damage according to the din.

ג (ז) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה (ח) וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ. (וְאִם יוֹדֵעַ בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ, יְבֹאַר לְקַמָּן, אִם יִרְצֶה ה', בְּסָעִיף ז').

c) that he reprove the sinner first, gently — perhaps it [the proof] will avail him and he will thereby rectify his ways. And if he does not listen to him, then he should apprise the people of this man's guilt — how he deliberately harmed his friend. (And if he knows that his reproof will not be accepted — this will be explained below, the L–rd willing, in section 7.)

ד (ט) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא.

d) that he should not exaggerate the wrong beyond what it is.

ה (י) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בְּסָעִיף ד', וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר.

e) that he should intend the benefit [of others] and not, G–d forbid, to benefit himself from the taint he ascribes to his friend, and not out of hatred that he bears him from before.

ו אִם הוּא (יא) יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת גּוּפָא {עצמה} בְּעֵצָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ לְסַפֵּר אֶת עִנְיַן הַלָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנִי אָסוּר לְסַפֵּר.

f) if he can bring about the desired benefit itself without recourse to exposing him for his act, then, in all instances, it is forbidden to speak [of what he did].

ז (יב) שֶׁלֹּא יְסוֹבֵב עַל יְדֵי הַסִפּוּר הֶזֵּק לְהַנִּדּוֹן יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵּא, אִלּוּ הוּעַד עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין, וּבֵאוּר דָּבָר זֶה עַיֵּן לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת בִּכְלָל ט', כִּי שָׁם מְקוֹמוֹ.

g) that he should not cause the one spoken about more damage than he would suffer if the matter were brought to trial in beth-din. (The rationale for this is to be found below in the laws of rechiluth, Principle IX, where it properly belongs.)