וַאֲפִלּוּ בָּאֹפֶן הַמּוֹעִיל, הַנֵּי מִלֵּי דְּקִים לֵה בְּגַוֵּה דְּאִישׁ הַהוּא טוּבָא, דְּהַיְנוּ, (יב) שֶׁמַּכִּיר הֵיטֵב אֶת טֶבַע הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר בְּשׁוּם אֹפֶן, וְאֵינוֹ מְגַזֵּם בַּדָּבָר, וְדַעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו כָּל כָּךְ, עַד שֶׁנֶּאֱמָנִים לוֹ דְּבָרָיו (יג) בָּזֶה, וְגַם כֵּן בִּשְׁאָר דְּבָרִים תָּמִיד, כִּשְׁנִי עֵדִים הַמְעִידִים בְּבֵית דִּין, שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם שׁוּם סָפֵק *. אֲבָל אִם בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ כָּל כָּךְ, וְרַק בָּזֶה, מִשּׁוּם דְּמָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, גּוֹמֵר בְּנַפְשׁוֹ הַדָּבָר, שֶׁהוּא מַאֲמִינוֹ כְּבֵי תְּרֵי, בְּוַדַּאי אָסוּר, דְּאַדְרַבָּה, כָּל שֶׁיּוֹתֵר יַאֲמִין וְיַחְלִיט הַדָּבָר שֶׁהוּא אֱמֶת, יוֹתֵר יִכָּנִס בִּכְלַל מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.
And even if there is a prospect of [future] benefit, this [that he may accept the rechiluth] applies only when he knows the man very well; that is, when he knows intimately the nature of that man – that he never lies and that he never omits things. For this reason, he relies upon him implicitly, so that his words are always believed (in this instance as in all other instances), just as the words of two witnesses who testify in beth-din, where there is no doubt [as to the truth of their testimony]. But if in other things he does not believe him that much, but only in this, because tidbits of lashon hara and rechiluth are pleasing to his palate, wherefore he resolves within himself that he believes him as two, it is certainly forbidden [to believe him]. For the more he believes the thing to be true, the more he enters the class of an accepter of rechiluth and lashon hara.