Emunah U’Bitachon

א. מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. האמנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת:

ומה נהדר המראה, ומה נפלאה תכניתו של בן האדם, ראה התוכן שאי אפשר לו להיות בן אדם באותו הכתר שהכתיר תחת השמש, אם לא תהיינה לו ידיעות מפורטות מהנמצא בעולמו מהדוממים והצומחים והמוצקים למיניהם, ובלעדי הידיעות האלו אין כל חיים למכונת האדם, חשב התוכן והמציא במחשבתו מכונה, אשר באמצעות האורה יגיבו כל הנמצאים על פני האדמה על המכונה ההיא, איש איש בגוון מיוחד, וישם בפני האדם שתי מכונות, אחת בימין ואחת בשמאל, ואנו רגילים לקרוא את המכונה "עין", עין ימנית ועין שמאלית:

כמה מן החכמה יש בעין, לא תשבע עין לראות ואוזן לשמוע, ודור אחר דור יוסיפו חכמים לדעת, ונבונים להבין, את אוצרי החכמה הצפונה ביצירת העין, ואת תכליתה לא הגיעו:

ב. ומה בצע אם תמלא עין לראות, אם זה הנברא הנקרא אדם יהיה נטול כח התנועה ולא יוכל להניע דבר ממקומו, שם הבורא לבו לזה, ויתקן לו שתי ידים מימינו ומשמאלו, ויחלק כל יד לפרקים רבים וכל פרק סובב על צירו לקבוע בו כח שימושי קל ומזורז, ויוסף בסופה מקלות מפוצלות חמשת חמשת בכל יד אשר אנחנו קוראים אותן אצבעות. עוד ניתן בהן כח המישוש להבחין בין קר לחם, בין יבש ללח, בין רך לקשה, הכל כפי הצורך לסדר החיים על פני חלד:

ומה יתרון לאדם אם כבר חונן בעינים לראות וידים למשש, אם האדם עצמו לא יוכל לזוז ממקומו, וייצר לו שתי רגלים ללכת בהן על פני הארץ, והכל יפה עשה, בחכמה ותבונה, השכל ודעת:

ומה יועילו עינים, ידים ורגלים, אם הם פגרים מתים ורוח אין בהן, ויפח באפו רוח חיים, כמוס סודה מאתנו, עלומה חידתה, אבל עדים אנחנו גם בני אדם גם בני איש, כי ישנה ונמצאה היא, חיה וקיימה, ובהמצאה אנו נמצאים, ובקיומה אנו קיימים, ואנו קוראים לה שמות, נפש, רוח, נשמה, הכל בהרגש מרחוק ואין אנו יודעים מה היא:

ואמנם הרבה ממרהיבי עין ומפליאי לב בגוף האדם אבריו ופרקיו להחזיק את רוח החיים בגוף הגשם, תכנית הבשר והעצמות ומרוצת הדם בכל עורקיו המהוים את החיים, והדם הוא הנפש החיה באדם:

ואמנם אחרי שנעשה האדם עדיין אין קיומו נאמן, כי חייו תלויים במזון תמידי המחדש דמו בקרבו, ואשר לזאת סדרו מעשה בראשית דגן תירוש ויצהר וצמח האדמה ועץ פרי מינים רבים אין מספר, וכל אחד מהם אצור מכחות שונים המתאימים למזון האדם, להבריאו, להשקות עצמותיו ולהחיות נפשו על פני הארץ, וכבר זכה האדם ללמוד תורה ודעת פליאות החכמה במבנה כל צמח למינהו, ואשר מעיד על יוצרו אשר אין חקר לתבונתו:

ג. ולפנינו מחזה מזעזע כל לב חכם במבנה גו האדם לקבל המזון ולעכלו ולחלקו באופן חימי ליסודות נפרדים ולשלח כל יסוד למקומו הראוי, ואשר למדנו משפטם בכח החכמה אשר חונן בה האדם, משפט הכרס והקיבה, הכבד והמרה, הטחול והכליות, הדקין וכיס השתן, הלב והמוח, ולכל אבר תפקידים מיוחדים, וכולם עובדים שכם אחד בזריזות נפלאה, עד שמבררים את הדם בירור אחר בירור, ומעמידים אותו על אפנו בכמות האודם והלובן, הדרוש לקיום המכונה הנקראת אדם, ומכוונים את מנת הסוכר בדיוק, ועוד דברים מפולסים בפלס דק על דק נבדק, והאדם טפש לבו, ואינו יודע מרב צבאו העומדים על משמרתו, ועמלים בלי לאות ובלי הרף, למען חייהו ולתת לו שארית בארץ החיים:

ומנעימות החכמה לחזות בקשר של החיים עם אויר העולם, האצור בחמצי ופחמי, ואשר לסוכן בין האדם והאויר נמנתה הריאה בעלת שבע תאים, וניתן לה כח הנשימה לשאוף את החמצי להשקות שדה וגן של החי, הם בשרו ודמו, עצמותיו וגידיו, והוא נכבד מאד בין צבא לוחמי מלחמת החיים של האדם:

ד. ראה היוצר שעדיין אין החיים מפכים על מתכונתם אם לא יהיה קשר איש עם רעהו, ועולם שכולם חרשים ואלמים נטול כל ערך, ואין בו שום ממש, וטוב ממנו התוהו - עמד ותיקן מכונה מצפצפת קולות משונים ואנו קורין למכונה זו פה, וכנגדה תיקן מכונה מתפעלת ונרגשת מכל תנועת קול ואנו קורין מכונה זו אוזן, ועל ידי פה ואוזן נבראת שפה מדברת איש אל רעהו, ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא:

אבל מה יתרון לאדם תחת השמש אם הורכש בשפה מדברת ואוזן שומעת, אם עודנו חסר דעה וחדל בינה, נמשל כבהמה, כשור אוכל עשב, ורצון בורא העולם לברוא אדם חכם מחוכם בעולמו ולצוותו נגיד על כל היצורים, ויטע שורש חכמה במוחו ונטע דעת בלבו, להבין ולהשכיל בכל אשר תחת השמש:

ואמנם מי ששכלו חד וחריף ויכול להחלץ משטף החיים הגשמיים, ולהתרומם במחשבתו מעל כל הקיים בעולמו, ולהשקיף מלמעלה על כל החיים של עולם התחתון, רואה את ענין החכמה המורכבה בגבר קרוץ מחומר, כאחת החידות התמהות, ונפשו תתעלף מרב החשק להבין סודה והיא רחוקה ממנו:

עוד יגדל מחזה הפלאות התהפכות השכל - הבלתי מוגדר במושגי הגוף ואין לו לא אורך ולא רוחב, לא ילדות ולא זקנה - לגשם אזרח, ובהיות האדם עולל, גם שכלו בבחינה זאת, וכאשר הילד הולך וגדל גם שכלו גדל עמו, ומה נפלאו דרכי החכמה, ומה נעלמו מסילות התבונה, אשר כוננו את בחיר היצורים - את האדם:

ה. עוד לפנינו תכנית מעובדת, מעולפת ספירי התבונה, המעידה על כשרון פועלה, אשר אין כח לאדם לחקרו, ולתת לו תהלה ושבח, התכנית של הזיווג זכר ונקבה, כדי להבטיח נצחיות העולם, פליאות הכלים של המין לכל אחד, ובריאת הרצון המוכרח להבטחת ענינם, ומרוב ההרגל לא ירגישו בני אדם את נוראות הבורא, את כולם הכינם וגם יסדם, קימים לעד לעולמי עולמים:

עוד מן הנעלמות, מרהיבי עין ומפליאי לב, יצירת האדם בבטן אמו, ודירתו שמה תשעה ירחים, בחיים מסודרים, חיים נעימים, הולך וגדל, הולך ומתפתח, ובהגיע זמנו לצאת שובר דלתי אמו ויוצא, וכל זה ערוך בסוד היצירה, כחות משולבות אשה אל אחותה, וכל הגלגלים סובבים על משמרתם, וכל אופן שומר תפקידו ושוקד על עבודתו במהירות נפלאה, עד שמוציאים לפועל ילד חי מחודש ומצוחצח, וסוף המעשה במחשבה תחלה בלב יוצר כל היצורים:

ובצאתו נבראו בשבילו שדי אמו להניקו חלב למזונו, ויצו הבורא כח שאיפה נפלאה בלב האם למפל עם היונק שלה בלי לאות, ואנו קוראין אותו "אהבה" של האם לצאצאיה הצפיעים והצפיעות, גם הוכן כח פועל ביניק היולד למצוץ שדי אמו ולהתענג על חלבה:

ו. אחרי שנברא האדם באברים המתוקנים בתכלית התיקון, ובחושיו המסוגלים תכלית הסגולה, ובנשמה משכלת בת השמים, ובהבטחת דורות עולם בחכמת הזיווג, עוד לא הוכן לו חיים קיימים על פני חלד, מפני טבע הפגעים חלאים רעים ונאמנים, המתרחשים בעולם, ומתחדשים לבקרים, גם זה לא נכחד מחכם חרשים, ממציא כל הנמצאים, וישם לב למצוא מזור ותרופה, לכל פגע ולכל נגע, לרפא את האדם רפואה נאמנה ולהשיבו על כנו בארצות החיים:

סגולת הרפואה הטבועה בגוף האדם, כי פגע הפוצע בגופו בכל מקום שהוא ונחתך בשרו ודמו שותת, מיד כל אבריו עורקיו וגידיו שולחים עזרה, הם שמנים המקפיאים את פני הפצע ומעכבים את הדם מלזנק, ומעוררים את שרירים הנחתכים להעלות ארוכה ולדבק אבר אל אבר ולקרם קרום חדש:

וכן נבראו מחנות הגנה נגד הבצילים המשחיתים:

ויש בגוף האדם צבא בעלי חיים נוחים לסגולת בשרו ודמו, והם עומדים הכן בהתמדה גמורה, לגרש, להרוג ולאבד את המיקרובים המסכנים את חיי האדם, ואכן במקרים רציניים לא תספיק יד הסגולה של הגוף עצמו לנצח במלחמתה עם האויב האכזרי, והיא זקוקה לעזרה מן החוץ, וכבר ברא הבורא את אוצרו הטוב של עשבים וירקות ופרי אדמה ופרי עץ ומימות סגולות ומוצקים רבים בכדור הארץ אשר ניתן בהם סגולות מרפא למיניהן, ובלב חכם נתן חכמה לחקור אחר סגולותיהן, ולדעת חכמת הרפואה ואופן שימושן כל מין לתעודתו, וככל אשר הורגלנו במרפא הרופאים לכל תחלואי הגוף למיניהן:

ז. בעלי החיים משתוים עם האדם במבנה הגוף ובחינותיו וסגולותיו, חומר גופן בשר ודם, גיד עצם וקרמה, והם בעלי נפש חיונית, בעלי חושים כמו האדם, נזונים כבני אדם, בעלי שני מינים זכר ונקבה, ומותר אדם מן הבהמה בחכמה ובדיבור:

בעלי החיים משמשים את האדם, כמו שור לעול וחמור למשא, ומכינים מזון לאדם, חלב ובצים, ומהם שמכינים צמר ללבושו, ומהם שהם עצמם מאכל לבני אדם, ונבראו בסוגים שונים ובמינים רבים, ומזונותיהם שונים זה מזה:

ומהם שאין בני אדם נהנין מהם כמו חיות טורפות ונחשים ושקצים ורמשים, ואמנם יש בהם צורך ותועליות נעלמות, ולפעמים האדם נענש על ידן, ולפעמים האדם לומד מהן חכמה ומוסר, וכבר הורגלנו במציאותן, ואנו נרגשים כי מבלעדם היה העולם חסר, ואין העולם יפה ושלם אלא כשחיות טורפות בו:

רב ההרגל מכהה את רגש התפעלות הנפש הראוי מכל חי באשר הוא חי, ולעומת זה יש התפעלות הנפש ממינים מיוחדים שאין מציאותן מצויה כל כך, כמו הרואה פיל, קוף, עכבר שחציו אדמה, [סנהדרין צ"א א', חולין קכ"ז א'] ואדני השדה [כלאים פ"ח מ"ה, ולשון הר"מ שם הם חיות הדומות לבני אדם ואומרים המספרים חידושי עולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודיבורו דומה לדיבור אדם כו':

ובר"ש שם חיה ששמה ידוע כו' הידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים בגוף וידים ורגלים כו'] וכן טבע האדם להשתומם מן הבריאות המשונות לקויי מומין או ננס ביותר או ארוך ביותר, התפעלות זו יסודה בדמיון ולא בשכל:

ח. ענין הדמיון הוא כח נאצל מן השכל, והוא שטחי בלתי עיוני, וטבעו לשכנע את האדם ולאסור את לבו שלא יחשוב נגד דמיונו, ולעומת זה השכל הוא תמיד איש ריבו של הדמיון, והאדם מכיר בשכלו כי הדמיון לאו בר סמכא הוא, אבל לעתים ינצח הדמיון בהיותו תוקף על האדם ביותר:

דברי הימים וקורות עולם הם מאלפים הרבה את החכם בדרכו, ועל תולדות העבר ייסד אדני חכמתו:

ואמנם בהיות האדם אוהב לחדש ולהרצות לפני קהל, נצברו הרבה שקרים בספרי התולדות, כי בן אדם אינו שונא את הכזב בטבעו, ורבים האוהבים אותו ומשתעשעים בו שעשועי ידידות, ועל החכם להבר בספורי הסופרים לקבל את האמת ולזרות את הכזבים, וכאן יש כר נרחב אל הדמיון, כי טבע הדמיון למהר ולהתקדם ולהגיד משפט, טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אפנו, והדמיון חורץ משפטו כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב:

ט. כתב הר"מ פ"א מה׳ יסה"ת ה"א יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, עכ"ל, יסוד זה אמנם השכל מחייבו כי לא מצויר בשכל מציאות בלא הויה, ואם הוא נמצא על כרחו היה לו זמן שהומצא, ובהכרח שהיה לו ממציא, אבל הדמיון העולם לפניו כמישור, והעיון בזה הוא לו למעמסה וחדלי התבונה הנתונים תחת ממשל הדמיון רחוקים מאמונה משוכנעת.

ויש מבעלי דמיין השואלים מה נרויח אם נסכים שיש להעולם ממציא, אחרי שהננו מוכרחים להסכים שבורא עולם נמצא ואין עת להתחלתו ומציאותו נצחית, והרי הדרא קושיא לדוכתה איך אפשר לנמצא בלא הייה, אבל אין לדמיון בינה, כי כל נמצא שיש לו מדה וקצב אורך ורחב ושטח, אנו מציירים בדעתנו העדרו, וכל הנמצאים בסוג הזה בהכרח שיש עת למציאותם, ויש להם התחלה, וכל שיש לו התחלה יש לו הייה, וכל שיש לו הייה יש לו מהוה, אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר, והן המושכלות כמו ב׳ פעמים ב׳ הם ד׳, וכמו המושכל שהאלכסון עודף על האורך וכיוצא בהן מן המושכלות, שאין למושכל מושגים ממושגי גוף ואין עת למציאותן ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם, ואין מציאותן נרגשות רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל, ונמצא כזה הוא מציאותו ית׳ ממציא כל הנמצאים אך אין ליציר שום מושג ממהותו כי הוא ית׳ בעל כח ובעל בחירה יודע כל יצוריו, ויודע מעשיהם, ויודע צורכם וכל המתרחש עמהם, ומהוה את כל הנעשה בכל העולמות ברצונו ית׳ כי כל הנעשה ברצונו ית׳ קשורה ואין כל פעולה זולתו ית׳. כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו ית' מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ד', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוממת בשמי שמים:

ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד ענג של דביקות האדם ליוצרו ית':

הכח הטמיר הלזה הוא אחד מכחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם, וכח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו:

י. אם כי כל בני אדם בסוג אחד ובמין אחד, בכל זאת לא ימצאו שני אנשים בשויון מוחלט, וכל איש הוא יחידי בין האישים, אין כשרון שכלו דומה לחברו, ואין מדות נפשו דומות לחברו, ותולדה מחויבת מזה שיש לפעמים יתרון איש על משנהו בערכים מופרזים, עד שנדמה שאין שניהן אחד בסוג ובמין:

ההבדל במדות הנפש לכאורה אינו ענין וקשר למדת חכמתם של האישים הנבדלים, ומדות משחתות לא יגרעו חכמת בעליהם, כי לחכמה צריך כשרון החכמה, שכל טוב, ולב מבין, ומה הפסד לקנין החכמה אם הוא איש אכזרי נטול מדת הרחמים, או אם הוא גבה רוח ורודף אחר הכבוד, וכיוצא בו מן המדות הזרות, אבל אין הדבר כן באמת, כי חדל אצילות הנפש ונועם המדות הוא חדל בקנין החכמה הנטועה הרגשות נעימות ביסוד החכמה:

יא. יש איש מתאוה להיטיב לזולתו, הפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב, מקבלו בסבר פנים יפות, חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר דבר שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו, ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחסר מרעהו חסד, ומעולם לא נפגע הוא מרעהו, כי לבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלוק לו רעהו, בידעו שאין רוב בני אדם אצילי המדות, ומה אפשר לתבוע מהם, ובכל זאת רוחש לבו להם יקר וכבוד, ואין בלבו הרהורים רעים מעין זלזול בכבוד הבריות, כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמש, למען הטוב המלא, גם בשני הפכים בנושא אחד, ולהיות מאשים את עצמו על כל שעל על חסרון השלימות בסגולת המדות, ולהיות מזכה את אחיו זכות גמורה ומוחלטת אף אם כעבות עגלה חטאיו:

יקיר הנפש דנן, אינו דורש מנפשו התאפקות יתירה, וחגירת שארית כח, נגד הרגזנות הטבעית, ונגד כאב של הלבנת פנים, כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת שאינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח:

יב. קו דק משתרע בין החכמה והסכלות, ולא יתן לאדם ליכנס להיכל החכמה, אך עין העדינות, ועליזת הנשמה, מוחקת את קו החוצץ כליל, ומסלת החכמה לפניו למישור, אבל האדם הנמשל לעיר פרא, אשר אסור בזיקי התאוה כיום הולדו, רדוף ממתקים, רעב תענוגים, רגזן תמידי, מלא גאוה, גם אם חונן בכשרון החכמה בתכונת נשמתו, ומנה אחת אפים הוכן לפניו על שלחן התבונה, לא תמצא ידו לעשות חיל בלימודים, כי מדות מגונות ערלת לב ואטם המוח, סוגרות דלתי החכמה ונועלות שערי בינה, כי בסוד החכמה נימין דקין, שרירים עדינים, לא יראום עין בשר, רק עין עדינה של לב עדין:

החכם מכין לו צנורות בלבו ונפשו מהחכמה האצולה, אשר זרם החכמה זורם דרך צנורות אלו ללבו ונפשו, ולסגולת הזרם דרושה שמחה נפשית וחדות רוח, צמאון לחכמה ורעבון לבינה, אשר כל אלה יד הטובה של מדה הטובה הכינתם, יסדתם ותכוננתם:

יג. שרש תיקון המדות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע:

יש מן האישים שהם עומדים הכן למסור שארית כחם לטובת זולתם ליחיד ולציבור והם קפדנים ביותר, וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל, הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם קלות לחלק מהלומות רצח, ואוי לו למי שפגע בהם:

אי אפשר לרחש כבוד שבח ותהלה לעוסק בצרכי ציבור הלזה, אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מדותיו, ועמקנותו טבעית, שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו, ועל הרוב נעימה לו ההערצה הקוננת בלב כל מכיריו, ואמנם הבריות נהנין ממנו, ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהלה והשבח הניתן לחפץ הסגולה והוא נכס יקר ערך, אבל מהלל איש בשכלו, וזה תגמול החכם שעמל בשלימת הנפש על נטיות רוחו בטבעו, לא יתהלל בו גבר על תנועותיו הטבעיות:

מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים:

ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו, וכאשר שב החסיד בליל ש"ק מבית הכנסת לא מצא כבר את האורח ויבוא בגפו הביתה, וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד, ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לו להאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני או מזולתי:

לא כן מנת חלקם של דלת עם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו:

יד. שני כחות נבראו בנפש האדם, כח אהבה, וכח שנאה, ולעולם אין יחוס האדם לרעהו בקפאון של שני הכחות יחד, אך אחד מהם פועל, והשני נאסף בהכרח, שהם שני הפכים מוחלטים, ולא יתכן הויתם יחד:

ההכרעה ביניהם מי יחיה ומי ימות, מי ינוח ומי ינוע, על הרוב תלוי במעשה, בעילות המביאות לידי אהבה לפי חקי הטבע של הבריות, ובעילות המביאות ליד שנאה. ואמנם אף בלי כל סיבה מעשית יש סיבות צפונות בכחות הנפש להפק חן ואהבה לרעהו שהוצג לפניו בפעם ראשונה, אשר לא הכירו מעולם, ומנקודת אהבה זו הולכת האהבה וגדלה ומתוספת, וכמו כן יש כחות בנפש להפק שנאת מרורות לרעהו בלי כל סיבה מוקדמת, רק בגלל שלא מצא חן בעיניו, והשנאה הולכת ומתפתחת ביניהם, וביחוד הדבר רגיל באלה שכשרון שכלם חזק ומדותיהם ערות וחדות:

ומה נורא המראה לראות איש משליך חייו מנגד בשביל עמו, בשביל אחד מעמו, ולעומת זה אין מעצור לרוחו להכות נפש השנאוי לו במקרה ידוע:

ואמנם כל אלה הן הנה הטבעיות הערומות כפי שהטבעו בנפש הגבר הוקם על, ואשר ניתן לו כל כחות בעלי החיים שתחת השמש, ועליהם הפקד מפקד חכם, הוא השכל, אשר ראשו אחד מתערה במוחו של האדם וראשו השני בגנזי מרומים, לנהל את כל צבא המדות ולתקנם תיקון מישרים:

ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדין לבלום, אין כעס ואין רוגז, אין שנאה ואין איבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר כבוד, ואין תאוה לשעשועי הבלים:

וכשם ששכלו של האציל נכון, ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמתת מציאותו ית' מתקבלת על לבו, ללא היסוס, וללא פקפוק, כי לבו רואה תמיד ברקי נוגה למעלה מגדרי עולם, ובהכרת בוראו ית' ימצא פתרון החידה של העולם כולו אשר הדריכה מנוחתו ללא הפוגות:

א) אני מאמין בא"ש שהבורא ית"ש הוא מנהיג ובורא לכל הברואים והוא לבדו עועוי"ע לכל המעשים:

ב) א"מ בא"ש שהבוית"ש הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים והוא לבדו אהה"ו:

ג) א"מ בא"ש שהבוית"ש אינו גוף ול"י משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל:

ד) א"מ בא"ש שהבוית"ש הוא ראשון והוא אחרון:

א. טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון:

ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית':

אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית', ובהיות פעולת האמונה על עורקי החיים היא בכלל מדות בני אדם, וכשם שמדת הענוה ומדת הרחמים וכיוצא בהן מן המדות אין להם ממקרי צורת הגשם, שצורת הגשם קשורה בקצב ובמדה, ואם תפסיד קצבה תופסד צורתה, וכלי שבור אינו כלי אלא חרס, אבל מדות בני אדם מתחלפות למדרגות נעלות זמ"ז, ולכל איש ישר יש ממדת ענוה וממדת הרחמים, אבל אין בני אדם משתוין בזה, והם זה למעלה מזה, כן מדת האמונה יש בה מדרגות זה למעלה מזה וקטני אמנה ג"כ בכלל מאמינים, כיון שאינם בכלל הכופרים והמינים, אבל אמונתם חלושה, ואין פעולת אמונה שולטת עליהם, רק נגד עבירות היותר מפורסמות ואשר כל הצבור נזהרים בהן, ומהן שאמונתם יותר חזקה ופעולתה יותר ניכרת:

וכן ההתחלפות למעלות ומדרגות פשוטה על קהל הצדיקים החיים באמונתם בכללותם אבל נבדלים בפרטיותם זה למעלה מזה וזה למעלה מזה:

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי' אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לד' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו ית' בין לטוב בין למוטב, ואשר שרש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, ענין זה יקראוהו מדת הבטחון:

וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהי' לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו ית', וכמו שאמרו לולינוס ופפוס [תענית י"ח ב'] ואנו נתחייבנו כו' ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובים כו', וכל זה ממדת הבטחון:

גם עילות של ההצלה שטבעת בני האדם להשתדל בהן משתנות אצל הבוטח, כי תחת לרדוף אחר נדיבים ושרים ולבקש תחבולות שוא, יפשפש הבוטח במעשיו ויפנה את לבו לתשובה תפלה וצדקה להעביר את רוע הגזירה:

ב. ולהאמור האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת הלכה, והבטחון בבחינת מעשה:

נקל להיות בוטח בשעה שאין עיקר התפקיד של הבטחון, אך מה קשה להיות בוטח בשעת תפקידו באמת, נקל לשגר בפיו ובשפתיו את הבטחון, שהוא להלכה ולא למעשה, רק כמתענג על דמיונות מזהירים ומשמחים, ומרוב הימים הוא מטעה את עצמו ומטעה את אחרים, כי אמנם עלה על בני גילו במדת הבטחון, ולאמתת הדבר משמש במדה זו להטבת חלומות נעימים על העתיד הכמוס:

ואמנם בזאת יבחן אם פיו ולבו שוין, האם בוטח הוא באמת או אך למד לשונו לצפצף בטחון, בטחון, ובלבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש בטחון, ואשר בשעה זו תפקידו של הבטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה הקשה הלזו פנה אל הבטחון, ויבטח בו, או דוקא בשעה זו לא פנה אליו, ופנה אל רהבים ושטי כזב, אל אמצעים מגונים ותחבולות שוא:

ג. ומה שאנו רואים בחיים, ראובן איש מוסרי וזמרת הבטחון על דל שפתיו תמיד מגנה את רוב ההשתדלות ומתעב את הרדיפה אחר פרנסה, ואמנם הוא איש מצליח, ובחנותו לא יחסר לו לקוחות ואיננו זקוק לרב השתדלות, אמנם אוהב הוא את הבטחון כי הלא גם הבטחון מראה לו פנים שוחקות:

והנה נפתענו פתאום לראות את ראובן הבוטח מתלחש עם נעריו ואנשי עצתו איך להפר עצת רעהו, האומר לפתוח חנות כמותו, והוא מלא עצב מזה, ובהיות תחלתו רק בחביון לבו ומתביש לגלות הדבר, פן יהי' לחרפה בעיני מכיריו, הולך ומאבד גם מדת הבושה בסופו, ומתחיל בהשתדלויות גלויות להניא מחשבת רעהו, ולאט לאט הולך ומתקדם בדרך עקלתון, ומדת הבושה תמס תהלך מקרב לבבו, ועושה בגלוי מעשים נבזים ופעולות שפלות לעין כל חי, וההתחרות שבינו ובין רעהו מתפרסמת תכלית הפרסום ונעשה לשיחת הימים, ולא ידע הכלם, ובודה טעמים ונמוקים אשר בשקר יסודם כדי להצדיק את מעשיו, עוד מתחכם להוסיף ביאורים חדשים לבקרים, שכל מה שמתחרה נגד רעהו הוא לשם שמים וע"פ תורת המוסר, ומשלה את עצמו להאמין כן, ומטעה גם זולתו קטני הדעת או אוהבי קטטות, ועל הרוב מתלקטים סביבו רודפי מריבה וחובבי רכיל והשטן מפיל שלו' ביניהם ונבנה על ידם מבצר קיים של קטטות ומריבות, לשון הרע, רכילות, שקר, שנאת חנם, מאריכי ימים ושנים, ואינו מן הנמנע להפגש בגורל הרע הזה גם בעמק רוחני לגמרי, באופנים מיוחדים, ובמקרים מעורפלים, וכל סדרי מחלוקת מתנהגים גם אצלם במשמר הנהוג דבר דבר על אפנו:

ד. הגמול המקווה לנו מהעלות הדברים על הספר כי בהעלותנו את הגנות על הספר, באים הדברים הלוהטים ומטפחים על פנינו להכיר את הגנות של בטחון מזויף.ואם אמנם שלילת הבטחון מחסור בנפש המשכלת, וכמעט שאין לו חלק בעקרי היהדות, אך חלי מר מזה, בטחון מזויף, ובהיות הזיוף שלילה מוחלטת, ואין להזייפן מותר על השולל, הרבה מן השערוריה וההרס בבוטח זייפני, אשר המשולל נקי מהם, כי המשולל משולל מן הבטחון, והזייפני משולל מבטחון ומחויב בזיוף, המשולל לא ימשיךאחריו חניכים לחנכם בתורת הבטחון, והזייפן מעמיד תלמידים חניכי הזיוף, המשולל לא יגרום עון חלול השם ר"ל אבל הזייפן כאשר מתגלה קלונו ומתפרסם עלילותיו המתועבות נגד שמעון רעהו, אומרים פלוני שלמד מוסר כמה מגונים מעשיו, וכמה מכוערים תחבולותיו:

ה. ואכן מדת הבטחון קנין הלב, ומטבע הבוטח באמת בהצנע לכת ולא ישמע מפיו כי הוא מן הבוטחים, וגם בלבו הוא נאנח על חסרון בטחונו ומיעוט שלימותו בזה, ורק למעשה תלוה עמו בטחון ועצמה בו ית', לא יחת אם רעהו פותח חנות, ישתדל עוד לעזור לרעהו, לתקנו בעצה טובה, לעשות עבורו, ולשקוד על תקנתו, וכמה מן הקדושה מוסיף בעולם לראות איש עושה חסד עם המתעתד להתחרות עמו, ומוסיף תהלה ליראיו, אשריו ואשרי דורו:

ויתרון אור מן החושך, יתרון האמת מן השקר, ויתרון בטחון אמיתי מבטחון מזויף:

ו. אם כי עיקרי הבטחון מחובת הלב, ומסתעפים ממנו מצוות מעשיות, בחובה של מניעה מפעולות נגד חבירו, יש בזה גם גדרים בפעולות של השתדלות המותרת, ולפעמים הבטחון מתנגד להשתדלות ואוסר אמצעים מיוחדים. והנה נתחייבנו לדון במחשבתנו כל פעולה טרם עשייתה אם היא מוסכמת ממדת הבטחון. וחז"ל אמרו במד"ר מקץ כי השתדלותו של יוסף הצדיק לבקש משר המשקים והזכרתני, היתה כזלזול במדת הבטחון. ואמרו:

"אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים וגו', שבשביל שפנה אל שר המשקים נתוסף לו שתי שנים." ר"ל יוסף שאין הצלתו תלוי' בהשתדלות וכל מיד ד', אבל בהיות שנתחייב האדם בפעולות ולא לסמוך אניסא, חייב יוסף את עצמו לשמש בהזדמנות זו ולבקש משר המשקים. ואמנם בהיות שלפי תכונת הרהבים אין בטבעו לזכור ולהיטיב, אין ראוי המעשה הזה רק מתוך יאוש, והמיואש עושה כל מה שיכול אף דברים הרחוקים מכל תועלת. אבל אין לבוטח לעשות כמו אלה, ואין פעולה זו מפעולות החובה, ויש במעשה זה כעין זריית אבק על זוהר האמונה ובטחון, ואחרי שאינה חובה היא אסורה. וכונת חז"ל על הפעולה ולא על מדת הבטחון של יוסף חלילה. וידע יוסף שאין עזר מבן אדם בלתי מיד ד' לבד, אבל מה שחייב עצמו לשאול משר המשקים לא הי' לפי קבלת חז"ל דין אמת, אלא לא הי' לו לפנות אל רהבים:

ז. יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח קדש ומתלוה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ד', וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה וגו', וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורב קדשו:

א. חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. כיצד, אמרו ב"ב כ"א ב' דבמלמדי תינוקות אין טענה של פסקת לחיות, הרי שיש בעיר מלמדים מתפרנסים מעמלם ולפתאום באו מלמדים אחרים מעיר אחרת, וכטבע בני אדם אינם שבעים רצון מהישנות, קפצו כלם על האורחים החדשים ומלמדי העיר נזוקו:

המקופחים פשטו שנאתם בלבם על הרודפים החדשים, ומשנאת הלב יצאו לבקש עליהם תואנות מומים ועלילות, ולמדו לשונם דבר רע עליהם, ומרעה אל רעה יצאו להוציא דבת שוא ולעורר רחמי בני העיר נגד האכזריות של הבאים החדשים, עד שהוסיפו בקטטות ומריבות ולעתים נוקמים בהם נקמות כאשר תמצא ידם:

הנה כל מעשיהם היו מנוקים מכל חטא ואון לוא היתה ההלכה כמותם שיכולים לעכב על החדשים, והחדשים היו החוטאים בנפשותם למרות נגד ההלכה שנאמרה למשה רבנו ע"ה בסיני, אין כאן איסור מחלוקת ולא איסור לשון הרע ושנאת חנם, ויש כאן נלחמת מצוה לעמיד הדת על תלה:

אבל עכשו שההלכה הכריעה דקנאת סופרים תרבה חכמה, ויסוד הזה נעלה מחיותא דאנשים פרטיים, הנה האורחים הבאים עשו כהלכה וקמים כנגדם שופכים דם נקיים, וכששונאים אותם בלב עוברים על לא תשנא אחיך, כשמדברים עליהם רע עוברים על איסור לה"ר, כשמקהילים קהלות לקטטות עוברים על לא תהי' כקרח, כשנוקמים בהם בהעדר הטבה עוברים משום לא תקום:

וכשאמרו בגמ' ב"ב שם ומודה ר"ה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב נכללה בהלכה זו הרבה הלכות מוסריות אשר תפגשנה מתוצאות ההלכה:

ב. מחובות המוסריות שישתדל האדם לטעת בלבבו את העיקר הגדול הזה, שבכל מקרה אשר הוא נפגש עם רעהו צריך לשקול בפלס ההלכה לדעת מי הוא הרודף ומי הוא הנרדף, והלא לימוד המוסר מנחיל אהבה וחמלה להנרדף, וחמת מרורות להרודף, ומה נוראה היא המכשלה ורבת הפוקה להיות מן המחליפים את הרודף לנרדף ואת הנרדף לרודף, ואשר לדעת אמתתו אין מקום זולת בספרי הפוסקים אשר מסרום לנו מצוקי תבל רבותנו ז"ל:

ג. ומי שלא הוקבע בלבו היסוד הזה, לא יועילנו רב לקחו ואמץ שקידתו לקנות מדות מתוקנות, כי בהפגשו בתעצומות עם רעהו בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות, ואף אם הנן מתוקנות לא יתאימו לעיתים קרובות עם ההלכה השמימית, ואים יסוד משפטו יהי' מעוות, כל תולדותיו תתחייבנה להיות ילדי זרים וחבר משחיתים, הוי כי יזעק מקרי דרדקי דבמתא לפניו ית' הצילני מרודפי כי אמצו וגו', ומן השמים בת קול תענהו, הוי על עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס, הלא אתה הוא הרודף, הלא אתה הוא שאינך נושא פנים לתורה, הלא כתבתי בתורתי דמקרי דרדקי לא מצי לעכב:

ד. יצרו של אדם מתגבר עליו ביותר בזמן שאין החטא מגולה וצריך דיון, בהיות שכח המגנה את ההשחתה הנטוע בלב האדם, אשר בא תמיד לעזור את מבקש הטוב במלחמתו עם התאוה הגופנית וחמדתה, הכח הזה הוא עמום במשפט העמום ונטול עצמה הוא מלגנות את התוצאות המנוולות היוצאות אחרי משפט המעוקל, כי אין להרגש מבחין בההלכה, ולפי הרגשו לא יעלה על לבו לפון אולי משפטו מספחו, ולכן לא נפלאת היא כי מן היחידים המתוקנים במדותיהם במדה ידועה, נפגשנו במדה אחרת במקרה מיוחד, כאשר נסתבך בסכסוך רב הערך עם רעהו ולא יאבה לשמוע קול מורים ולא ידרוש אחר ההלכה, ונכנס בעובי הקורה להחזיק במלחמות, בקטטות ומריבות, וכל עדינות נפשו חלפה הלכה לה כרגע:

ה. קניני מדה הרוממה של ההכנעה למשפט שנים המה, ההרגל קנין אחד, והלימוד קנין שני:

כידוע אין האמונה המצומצמת מספקת לכלוא את האדם מעשות רע, בהיותו רדוף אחר שאיפתו הטבעית כנחל שוטף, והשגת השלימות שיהיו מעשיו ואמונתו בלתי סותרות זו את זו, צריכים לרב ההרגל והתמדת הלימוד, אשר לתיקונם נתחברו ספרים רבים ונאמרו דעות רבות ברב תבונות, ואשר הסכימו כולם כי רפאות המדות הם להרבות בגנותה של ההליכה אחר נטיות החפשיות של הנפש מצד אחד, ולעורר את החובה הגדולה לשמוע את חוקי התורה ואת העון הגדול של ההמראה על פי ד' ית' בתורתו הקדושה מצד שני:

הכרת הגנות של הרע והכרת החובה לשמירת הטוב יחד מטים את האדם לדרך הטוב ללכת בו כל הימים:

ו. ואמנם תקון הלב אין לו מזור זולת המעשים המתוקנים הנעשים בראשונה בכח מכריח כהסכם קדום, וכרב המעשים הטובים הנעשים במלחמה ובאמץ נגד הרצון החפשי מתהפך רצון הלב מרע לטוב, ובדרך זה הולך האדם וקונה את הטוב על ידי ההרגל להתגבר כפעם בפעם על התאוה החמרית ועל נטיות הנפשיות ולעשות מעשה ע"פ הוראת השכל וחובת התורה, ולאט לאט הוא מתרגל אל הטוב בנטיה עצמית וחפשית, וזו הדרך הישרה לקנין הטוב ע"פ ההרגל:

וגם קנין הטוב ע"פ הלימוד הוא בראשונה במלחמה לענות ולהכריע את החפש התאוני, כי על הרוב לא ימצא חפץ בשקידה בספרים המגנים את חמדת התענוגים והמטים אל הצניעות והפרישות ומחזיקים את הנער ברסן נגד השובבות, ומן ההכרח להשתמש בהסכם קדום לשקוד בספר על פי כפיה נמרצה על הטבע הדמיונית:

ז. חכמי היראה מצאו את השפעת הלימוד בשני סוגים, הסוג האחד לימוד החובה של קיום הדין ושמירת ההלכה וההתעוררות למה שראוי להתעורר, לשום לב מי הוא המצוה על זה ד' ית' אדון כל הארץ יוצר כל היצורים, והכרת החטא של ההעלם מקיומו וגודל העונש, והסוג השני לימוד פרטי ההלכה של כל דין ודין:

העמל בתורה כחו לזכות הנפש ולעשותו עדין ומצוחצח מושך אליו את הרגש הנעים של טהרה וקדושה, ולטעת בקרב לב עמוק גיעול נפש להוללות ותענוגי הבל, נוסף לזה מנחיל עמל התורה אהבה נפרזה וממידות נפש לקיום פרטי המצוה של הלכה זו שהוא עמל בה, ומוסרי כליותיו ייסרוהו לדעת כי לכך נוצר:

ח. ואמנם אם עמלה של חקר ההלכה משרשת אהבת הדין באופן מיוחד בהלכה זו שהוא עוסק בה, מוסיפה אהבה כללית לחקר הדין בכל משפטי התורה, כי האמונה בפרטים של המצות בבחינת רגשיי, צריכה קנין ואיננה טבעית, והמושכל השטחי מרחיקה, כגון להאמין כי ניעור הבגד בשבת הוא חיוב חטאת, ולבקוע עצים שבות, וכיוצא בו, או להאמין כי הכלים שנמכרו לנכרי בערב פסח צריכים טבילה לאחר הפסח, ויותר קשה להאמין בדיני ממונות כאשר הוא נאחז בסבך עם חברו, שכל צבא המדות מתוחות נגד חברו, ואיננו רואה חובה לעצמו, ויצרו מתגבר עליו להטותו לכל אפסים, לסמא עיניו, ולהאטם אזניו, ולישר בעיניו כל הדורים, או אז יכנע לבבו להכיר משפט ולראות טריפה לעצמו, כאשר שם לילות כימים בחקור הדין ואיזון משפט בספרי המפרשים והפוסקים אשר התוו לנו את דרך התורה שבעל פה הרחבה מני ים:

היגיעה הזאת היא תריס בידו כנגד ההתחרות של בני אדם ואהבת החמס, ומנחילה לבעליה אהבת המשפט וסגולת הצדק היקרה לו מכל הון וכסף:

ט. ומה נמלצו אמרי יושר דברות קדשו של הגרי"ס זללה"ה באגרתו בזה, וכה דבריו ז"ל שם, אם אמנם באיסורי טריפות בשר בחלב שלטו עליו הרגליו ומגרמי' הוא נרתע עליהם ואין יצרו מתגבר עליו, לעומת זה בדברים שבין אדם לחברו בחלקות יעבור ולבו לא יפחד ואף כשחברו תובעו לדין יחבול תחבולות להתחמק ולהשמט ממנו, הלא לא תגזול חמור מלאו דטריפה שאף יוה"כ אינו מכפר, וכל שעל פי הדין אין הדבר שלו זהו בכלל גזילה, ובכל זאת לפי שאין הרגל מתמיד בשמירת הדין נפשו נעדרת מקנין המקנה את אהבת המשפט ופחדתו, ודבריו ז"ל דאף בני אדם אשר גמול מעשיהם הטובים מחויבים לכבדם בשם יראים, נכשלים הם בהשתמטות מן הדין שבינו לבין רעהו:

והעיקר שברפאות תחלואי הנפש האלו הוא העיון בהלכה הדק היטב בכל פרטי סעיפיה עד שישרישו בקרבו אהבת הדין במוחלט:

הנה מבואר בדבריו ז"ל כי בהשתדלות כללית בקניני היראה לא מצא עדיין את העיקר, והעיקר חסר בנפשו, אם לא למד ולא עמל בעיון ההלכה בחושן המשפט, ואף בלמדו במרוצה ובשטחיות לא קנה עדנה את קנין המבוקש לאהבת הדין ולהיות מסור אליו:

והלימוד בעיון בהלכה עד לרדת להלכה ברורה בכל הסעיפים המסתעפים, הוא לימוד של שנים רבות בשקידה נמרצה, כי המתגלות העיון הזה הוא תכלית ידיעת התורה שהפליגו חז"ל שאי אפשר לקנותה בדרך עראי במיעוט השתדלות, ואמרו שהתורה נקנית במ"ח קנינים וכולם יציאה מגדרי הטבע והרגל האישיות להכנס בדרכי השלימות, עד שלא תפריעהו טבעו את רב מסירותו ועוצם שקידתו, לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו:

י. וכמה הפליגו חז"ל בקיום הדין, עד שאמרו פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עה"כ כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי הדין הוא קיום העולם וכדתנן פ"ק דאבות על ג' דברים העולם עומד על הדין כו', וכתב הטור חו"מ סי' א' וז"ל וזהו כונת רז"ל באמרם כל הדן כו' כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם, כמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא ית' שבראו להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה, ואאע"ה לא ידעו ד' וקראו אוהבי אלא על אשר הלך בדרך המשפט והדריך בו בניו, ומרע"ה רבן של כל הנביאים לקח עצת יתרו בענין המשפט להעמיד שופטים להזהיר את ישראל ולצוותם ע"ד המשפט וה' הסכים על ידו, ויהושע אחרי כרתו ברית עם ישראל סיים דבריו במשפט דכתיב ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם, כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת ד', ועוד האריך רבנו הטור שם:

והנה העמיד רבנו ז"ל דבריו בתחלת חושן המשפט ללמד דעת שגדרי הגזל והחמס אינן נפתרין ע"פ דעת בני אדם רק ע"פ חקי התורה, וכל שהוא נגד הדין הוא גזל אף שאין בני אדם מסכימים עליהם בבחינת הרגש, וכל מעשה שהוא בדין הוא קיום משפט אף שזה נגד דעות האנושיות, וכמש"כ הגרי"ס זצ"ל באגרתו שכל מה שאינו שלו בדין הוא גזל האמור בתורה:

יא. ובני אדם השלמים בטוב המדות בהיותם מתלמדים עליהם בנערותם בספרי תיקון המדות, ואת הלכות המשפט לא למדו, ולבם לא קנה את אהבת המשפט, צפוים המה לחלי של עוות הדין יותר מאלה ההדיוטים שלא למדו את מוסר היראה ותורת המדות, כי ממדת היצר הרע להכניס גבהות הלב ותקיפות הדעת בלב המשתלם, ומביט על אנשי המון הבטה גאונית, כאילו הוא מורם מהם למעלה למעלה, וכל מה שהוא עושה הוא בעיניו מן המעשים היותר נדיבים ומתוקנים, וכשחוק יהיה בעיניו אם יחשדוהו כי הוא עושה חמס נגד הדין, הלא מעשי הם תמיד לפנים משורת הדין ומיושרים תכלית ההטבה, לא עלי נאמר שמירת המשפט, זה יתכן לאנשים האוהבים את עצמם שמעשיהם בלתי שלמים וכל נטיותיהם אחרי הבצע, אבל לא לבעלי היראה בעלי השלימות, ולא עוד אלא החושד בו הוא בעיניו כבוזה את החכמים ומחלל כבוד שמים חלילה:

יב. אמנם כבר גלה הגרי"ס זצ"ל באגרתו כי אם אמנם כונתם רצויה, מעשיהם מקולקלים תכלית הקלקול, כי מי שלא עמל בהלכה בעיון הדק היטב לא ידע ערכה ונעלם ממנו נתיבותיה וחסר העיקר בעבודת ד' ית' שצוהו לשמור את סעיפי ההלכה ולאהוב אותה, ואם משפט הוא חסר מה קנה, וכמו שלא יתכן לשמור את השבת בלא דעת הלכותיה, ולא יתכן להשמר ממאכלות אסורות מבלי דעת האסור והמותר, כן לא יתכן להשמר מגזל וחמס בלי לימוד הלכות שבין אדם לחברו, ואין ספק שזה שלא למד ולא חקר לדעת אותו, הוא גוזל וחומס על כל שעל מבלי משים, ומה יועילנו שלמות המדות אשר הוא מתיהר בהם בעת שכפיו מגועלות בגזל מתמיד ובחמס תדירי:

יג. מן הקנינים העיקרים להשתלם באהבת המשפט, הוא הלימוד בגפ"ת בהלכות בכלל, ובהלכות שבין אדם לחברו בפרט, וכמש"כ הגרי"ס זצ"ל, והיותר משריש פארות מעמיקות הוא העמל והעיון בגפ"ת, ואף שאיננו בקי בכל הלכותיה כבר יש בנפשו הקנין של הכנעה למשפט, וההכרה שההלכה היא היסוד בעבודתו ית', ושצריך שאלת חכם בכל מה שהוא נוגע בעניני חברו:

והחכם שעמלו בתורה בגפ"ת בהלכה ובספרי היראה ומוסר המדות, שלימותו בטוחה וישרותו שמורה, ומי שעזב את ההלכה ולא יגע לדעתה, אין ספק שהוא חדול המשפט ואיננו בטוח מלהיות חבר לאיש משחית מבלי משים:

יד. בס' יד שאול יו"ד סי' רמ"ה [הובא בפ"ת חו"מ סי' קנ"ו ס"ק י"ז] כותב חוצב להבות אש בעובדא שבאו מלמדים ממקומות אחרים ורצו המלמדים שבעיר לגרשם ע"י המושל ונתלו מדברי רמ"א כו' וכותב הלא בת"ח ובמלמדים לא שייך כל זאת כו' ומה שאמרו דקנאת סופרים תרבה חכמה לא שייך אלא במקרי דרדקי ולא במלמדים משנה וגמ', זה הבל כו', ומה שאמרו שהגאון החמיר כו' הורה כן לגרש המלמדים אחרים, אני אומר שאסור לאומרו וחלילה להגאון שיעשה כן:

למדנו עד כמה פרצה השלמת הדין בישראל, אם הדין אוסר המלמדים, מותר לגרשם ע"י המושל, ומצוה לגרשם, אין כאן מלשינות ומסירות ופחיתיות לגרש ישראל ע"י זרים, יש כאן מצוה לקיים הדת על תלו, ואם הדין מתירם, המגרש הוא מסור, ויוצא מכלל ישראל, וכל ישראל עיניהם נשואות לדברי השו"ע ולגאוני הדור להגיד ההלכה:

הגאון רי"ש נטנזון זצ"ל החדור באהבת המשפט, יתאכזר על מלמדי העיר וגוער בהם בנזיפה, אין כאן מענה של פסקת לחיותי, הכל מותר להרביץ תורה, ולדבריו ז"ל הכל נכנעו, המשפט והשלום אהבו, ומי נתן בלבו אהבת המשפט וקנאתו אם לא מיעוט שנה מיעוט שיחה ללון בעומקה של הלכה:

טו. ואמנם אומן של בני מתא דמצי לעכב משום פסקת לחיותאי, אינו על צד מציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יוה"כ, ולא יחסר לו אם יהי' כאן אומן מתא אחריתא, ולא יותיר לו אם לא יהי', רק אם מצי לעכב נכנס זה בחוב השתדלות מצדו, וחוב הרחקת הנזק מצד רעהו, ואי לא מצי מעכב אין בו משום חוב השתדלות, ואין על חברו משום מזיק, אבל המטריף לחם חקו של כל יצור בטח יתן לו די מחסורו, והרדיפה אחר הסיבות המדומות לפי תיור הלב וזנות העינים הבל:

ואמנם בזמן שמשים את רעהו לממרת חציו של מרירת יומו, ותולה בו את כל העילות של אי הצלחתו, בעת שרעהו זכאי במשפטי התורה, הוא נלכד בעון קטנות האמונה בהשגחתו ית', שמעיקרי היראה להאמין שאין בריה בעולם שבכחה להרע לו או להיטיב לו זולת גזירתו ית', ואמנם אם רעהו עושה רשע שלא במשפט יתכן שעליו נאמר מגלגלין חוב ע"י חייב ונעשה שליח להטות העונש שנגזר על רעהו על ידו, אכן בעת שעושה ע"פ התורה אין זה בכלל שליחות רע כלל ואינו נוגע במה שמוכן לחברו כלל ולא יחסר לחברו על ידו כלום:

טז. ומן הקושיים בקבלת המשפט היות הכרעתו המוחלטת איננה מן המושכלות הראשונות ולא מהמונחים הפשוטים, רק בעמל הדיין ושקידת עיונו, והמשפט מסור ללב הדיין מן הדיינים החיים אתנו, ואין הספרים של דיני המשפט אתנו מספיקים להראות גלוי לכל רואה פסק הדין של כל מאורע שלא יוכל המתעקש לנטות ממנו, רק אלה המוסרים נפשם ולבם להבין אמתתו ימצאוהו אחרי רב השקידה ועוצם עיונם עד שהדיין והדין חד הוא, וזה מן הגורמים להשטן למצוא כר נרחב להטות לב בעלי הדין ליתן כתף סוררת להדין והדיין ולהוליכו שולל בחלקלקות לאמר כי בנטיות לבו של הדיין לצד אחד הכריע את הדין ולא הבין את המשפט לאשורו, והלא אין ספק שהצדק אתי, אך הדיין לא ירד לעומקו וחסר לו הבנה הראויה למהלך רוחי ומשאת נפשי, וכל משפטו לפי כח הדמיון של בן אדם ובנטיותיו הטבעיות, היתכן שנתחייבתי להכנע למשפט מעוות כזה:

יז. ועסקו של השטן ביותר באנשים גדולים המסורים לעסק היראה ותקון המדות, אשר גבה לבם על הדיין בהעלותם על לבם את תקופת חייהם מנעורם ועד עתה, ואת פרשת רב גדולתם בחכמת היראה ואת שפעת מעשיהם הטובים וצבא נסיונות אשר עמדו בם, ורואים עצמם נעלבים להכנע למשפט של דיין רגיל בלי רוממות מיוחדה:

ואמנם אינו דומה טעות זמנית עראית לטעות קבועה מתלוה עמו מנעוריו, וכאמור למעלה כי מי שלא עמל בהלכה אין לו חלק בחכמה, וכמו שאמרו אדר"נ פכ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא, הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גבור ואינו מזוין, כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו, יש בידו זה וזה גבור ומזוין, והש"ס שלנו בלום בהלכות והגדות ומדרש וכמש"כ תו' קדושין ל' א', ומי שמשך ידו בנערותו מעמל ההלכה שנשאר בלי זיון ובלי טעימת טעם חכמה, איך יתגאה ובמה יגבה לבו, דא חסר מה קנה:

יח. ומן החיוב להאריך בחיוב למוד ההלכה מפני מיעוט התלמידים בדורנו, והשרידים - מהנדחים לכל אפסים בים ההבלים של רוח עועים - מעטים וספורים המה, וממדת האהבה והחמלה לשקוד על השרידים היחידים האלה שלא ידח מהם נדח, אבל להקושיים הטבעיים לקנות דברי תורה ולהוספת כשלון מצד השוטנים, רבה העזובה בבית המדרש פנימה, הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב, ולבלות הזמן ברעיונות ומחשבות בדויות לב, ולחדש חידושים אין בהם ממה שנאמר למשה מסיני, אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות, או חקר חיצוני בהלכה, אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם עלי חלד, כל שאינן מתלוים עם ידיעת התורה הדינית וכמו שנתבאר לעיל:

והנה אותן שמעמידים חכמתם על שיחות מוסריות, והגיונות חיצונות בהלכה, נכשלים להאמין כי זהו חובתו של אדם בעולמו, ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים, וחלק ההלכה האמתי היה אצלם עראי, ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז ומעורה מרב הימים, ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט, ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות שמשתבח לי' בפלוני דגברא רבא הוא, הכונה בשיחות והגיונות מקסימות ומושכי לב, ואם כה היתה כונת רבא ב"ק מ' א' על ר"א ב"י, היה מן הראוי לר"נ לשאלו במדרש והגדה, וכשבא לפניו שאלו הלכות, למדנו שהתפעלות הנפש של גברא רבא היינו בלימוד ההלכה, והיה המנהג למנקט שוקא לצורבא מרבנן, וכשבאו לבחנו ב"ב כ"ב א' שאלו אותו בהלכה, וכשמצאוהו שאינו משיב החליטוהו שאינו תלמיד חכם, וכשעמדו לפני פטירתו של ר"א הגדול, אדר"נ פכ"ה, היו שואלין לו בטהרות בטמאות במקואות, ועוד הפליג שם ר"א לפני מותו בעונש ההתרשלות מלימוד ההלכות:

סנהדרי גרולה שישבה בלשכת הגזית שזה מרכז התורה ע"פ התורה, והממרא על דבריהם במיתה, ועל פיהם יוצאין למלחמה, ועל פיהם מעמידים מלך, מה דרשו מהם, בקיאות בהלכה, בדיני איסור והיתר, בדיני ממונות, וביתר ההלכות, כמבואר בר"מ פ"ד מה' סנהדרין ה"ח:

יט. בגמ' הוריות י"ב ב' כשפשט לי' הונא ברי' דר"נ לר"פ דין כה"ג שנצטרע מהו באלמנה, קם נשקי' על ראשו ויהיב לי' ברתי', הנה קבעו הדבר בגמ', שכל תלמודא הוא תורה שנתנה מסיני, הנה מסרו לנו קדושת נפשו של ר"פ אשר נפשו ואוריתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקי' על ראשו ויהיב לי' ברתי':

אין ספק שלא יקרה כזה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתי', הלא העיקר הוא במעלת האדם השיחה המוסרית, וראוי לזכות הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה, ואמנם מכאן סתירה גלויה לאלה שחסרו נפשם את קנין אהבה של הלכה ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלימות האהובה לפניו ית':

וכבר הפליג ביסוד זה הגר"ח מולוזין זללה"ה בתוספת מעשה רב, באמרו כל תפלותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמ':

ואמנם אין המעשים הטובים נכסים הניתנים למקח וממכר וחליפין, אבל פתח במשל פיו שידע החכם למסור נפשו לעיון ההלכה ולבירור הדין מן הגמ' שזו העבודה היותר אהובה לפניו ית', וזו מעלה יותר רוממה מן התפלה, וכעין שאמרו שבת י' א':

כ. ואמרו מנחות י"ח א', א"ר כשהלכתי למצות מדותי אצל ר"א בן שמוע כו' מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת, א"ל רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר כו' מנחה א"ל כשר אלא שר"א פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי כו' עכשו ששנית לי פסול החזרת לי אבדתי, זלגו עיניו של ר"א ב"ש דמעות, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו':

דברי חז"ל כשמן הטוב יורד לעצמות להלהיב הלבבות לאהבת התורה ולשעשע על זיו חמדתה, עד שכלתה נפשו של יוסף הבבלי באבדת הלכה אחת ואשר צהבו פניו לחדות עוזו בהחזרת אבדתו, ואשר התפעלות נפשו של ר"א על אהבת תלמידו הזליגו את עיניו דמעות של גיל והנאת זיו מיצוי המדות:

והחושך נפשו מעיון ההלכה, ואשר חשך בזה את נפשו מלטעום טעם חכמה, הלא לא אבדה אחת אבד, רק איבד את כל ישותו וישם את כל הויתו לאפס, ומה יתרון לאויל תחת השמש, הולך חשכים ואין נוגה לו, וכילד משתובב כל צבא ימיו, לא ידע את חליו ולא ירגיש מכאוביו, פיו ידבר גבוה ולבו רהב כאיסתרא בלגינא, יגדל בעיניו קטנטנותיו ושבע צחצחות, ילין ברב גאוה, את עניו לא ידע ואל החכמה לא ירעב, כאמרם אין שוטה מרגיש:

כא. אמרו קדושין מ"ט ב' ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון ב"ע, ע"מ שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה, כר"ע וחבריו, הנה הועמדו בזכרון רבותינו ז"ל לראש ורום המעלה בן עזאי ור"ע, ומצינו בג' מקומות בגמ' דאמרו הריני כבן עזאי, עירובין כ"מ א', סוטה מ"ה א', קדושין כ' א', ובכולהו נטפלו תלמידיהן אחרי הכרזתן על שעה של הרחבת דעתן לשאלם דבר הלכה:

למדנו דבנזכר סתם רב גדלו של ב"ע, היינו גדלו בהלכה, ועל שאמר רבא הריני כב"ע נתחייב להיות בקי בהלכות עירוב ושאלו תפוחים בכמה, ונתחייב אביי לדעת הלכות ע"ע ושאלו אותו ב' חללים זעג"ז, ובבכורות נ"ח א' פריך וכ"ת לא מצי קאי אטעמיהו והתניא ב"ע אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, מבואר שמאמר ב"ע על חכמת התורה של הלכה שזה מחייב שידע הלכות מעשר בהמה:

ור"ע שהראהו הקב"ה למשה וא"ל אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא ב"י שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות כו', כמו שהפליגו במנחות כ"ט ב', מצינו שהעמידו חז"ל את רב גדלו בההלכות החמורות של נגעים ואהלות, וכמו שאמרו סנהדרין ס"ז ב' מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות ופרש"י פנה אצל נגעים ואהלות שהן חמורין ובהם אתה מחודד ולא בהגדה:

כב. והנה קיבוץ המעלות ומעשים הטובים כשמתיחדים באדם אחד, מתחלפים בשימוש הלשון משם הפעולה לשם התואר, כמו שם צדיק, חסיד, חכם, שהאדם המתואר באחד השמות האלו יעיד עליו שמו על התמדתו במעשים טובים תמידות אמיתית, וייחד את מרצו ומגמתו לשמירת הטוב ולברוח מן הרעות, וישים את עבודתו ית' לתכלית חייו ומשאת נפשו כל הימים:

והנה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז"ל כי שם צדיק, חסיד, חכם, יונח על איש רום המעלה, אהוב לפני המקום ית', ובחיר האנושיות על פני חלד, ואם נחקורה ונמצא את הנמצאים בו מן המעלות והגדולות אשר ינחילוהו את שם האהוב לפניו ית', ואשר ישמח בו יוצרו ית', אז נדע את הדרך האהובה לפניו ית' שיתנהג בה האדם:

והנה אמרו ב"ק מ"א ב' שמעון העמסוני ואמרי לה נחמי' העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ד' אלקיך תירא פירש כו' עד שבא ר"ע ולימד את ד' וגו' לרבות תלמידי חכמים:

למדנו כי האישיות היותר חמודה והיותר מעולה מהכרת התורה היא האישיות הראוי' להקרא בשם תלמיד חכם, ואשר לאיש היקר הזה הרשה ר"ע לעצמו להשוות מוראו למורא של המקום ב"ה, ולרבותו בקרא דאת ד' וגו', ואם כה איפוא אם נדע את הקנינים החמודים אשר על ידם קנה שם תלמיד חכם, נדע את המעשים המגוליים החביבים לפניו ית' במעשה האדם והנהגתו על פני הארץ בצבא ימיו:

כג. והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של תלמיד חכם, ומה שמו דורש ממנו, מה הוא מהותו, ובמה כחו גדול:

והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל יו"ד סי' רמ"ג ס"ב להצג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם, שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים:

מבואר דשם תלמיד חכם היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של הלכה ע"פ המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד הגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד ע"פ הפוסקים, אינו בכלל ת"ח, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנתו, כמבואר ברמ"א שם:

וגם שלמה המלך קראו הקב"ה חכם בשעה שתיקן עירובין ונטילת ידים שהוסיף בתורה חכמת התורה הכלולה בהלכות עירובין ונט"י, וכדאמרו עירובין כ"א ב' בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:

ואמר ע"ז ל"ה א' ערבים עלי דברי דורש, [דברי סופרים, רש"י] יותר מיינה של תורה, והיינו שהוסיפו חכמים גזרות והעמידו הדברים בהלכות מרובות דקי העיון ועומק תבונות, וכנסת ישראל מתפארת בהן שהם ערבים עליה:

כד. ואמנם אין תהלת בעל ההלכה הגונה אלא א"כ קדמה לו יראתו לחכמתו, ואין חכמת התורה שרויה בלב אטום, כי עיקר טעמה בעדינות הנפש המתעלה למעלה מחמדת בני תמותה, והמשוטטת בעולמות עליונים, הטועמת טעם השתוקקות למקור החכמה, השואפת לתבונת אין קץ, המשעשעת בחיק החכמה, בחולת אהבה:

ואין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא, כוס המזוג משני אלה הוא מנת חלקו של התלמיד חכם כל הימים, וזה יין נסכו נצח, אמנם התורה והיראה כחומר וצורה המהוים יחד את הנמצא, וכל שלא קנה שלימות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועיקשות, וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואור הפנימי המתלוה עם אור השכל לישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה היא יראת ד' טהורה, ומי שחסר את היראה הוא חדול הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כח המבחין בין שקר לאמת וחכמתו נכזבה בכל פנותיה:

ועל זה נאמר ראשית חכמה יראת ד', שהיראה היא עומק הלב להבחין במתיקות זיו החכמה ונעימות התבונה, ובכל עיון של סוגית ההלכה משתתפת היראה להתמזג עם הדעת והתבונה, לשפשפה, ולצחצחה, להביט נכוחה, לאהוב מישרים ואורות מגולות, ולהטש מעקשים ואמרי נלוז:

ואמרו יבמות ק"ט ב' האומר אין לו אלא תורה כו' אף תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלמידה כל שאינו בעשי' אינו בלמידה, וביו"ד סי' רמ"ג ס"ג ת"ח המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור:

ות"ח הנזכר כאן הוא על צורה החיצונית ששנה הרבה ושמש הרבה, אבל אין ספק שאין תורתו מחוורת ואין מסקנותיו אמת כיון דחסר לו קנין העיקרי של יראת שמים. ואמרו שבת ל"א נשאת ונתת באמונה כו', פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפ"ה אי יראת ד' היא אוצרו אין אי לא לא כו':

ואמרו שם כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו:

ושם א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין הוא. ושם אין לו להקב"ה בעולמו אלא י"ש בלבד כו' הן יראת ד' היא חכמה כו'. ואמרו תענית ז' א' אם ת"ח הגון הוא כטל ואם לאו עורפהו כמטר, ושם וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות כו', ושם אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת:

כה. וכשם שהפליגו חז"ל על תורה שאין עמה י"ש כן הפליגו בי"ש בלא תורה, ותנן פ"ב דאבות אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד, ואמרו שבת ס"ג א' אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגרהו על מתניך, אם ע"ה הוא חסיד אל תדור בשכונתו, ובשם ע"ה נחלקו תנאי ומסקינן ברכות מ"ז ב' אפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח ה"ז ע"ה:

וכתב הגרי"ס ז"ל באחת אגרותיו דשימש ת"ח עכשו היינו המשא ומתן העיוני העמק של הפוסקים המסור בידינו במסורה מאנשי כנסת הגדולה שנמסר להם מן הזקנים ומן הנביאים עד שמגיעים אלינו כל אותן הדברים שנאמרו למשה מסיני:

וזה שלא עמל בלימוד הגמ' ולא יגע בתורתן של ראשונים בשנים רבות כדי השיעור המספיק להקנות לו בינה היתירה להבין באור הבהיר בהויות דאביי ורבא, שלל מנפשו בהכרח את שם חבר, וחז"ל כדי להעיר את האדם לשקידת התורה לא נשאו פני העצל הלזה וקראוהו בשם עם הארץ, ושללו ממנו זכיות מיוחדות, ואפשר דעליו נאמר לא ע"ה חסיד:

כו. מן המורגלות לחשוב לחובה ליסד ישיבות לגדל בנים לתורה, היצירה של תלמידי חכמים מוכרה לחובה רבת הערך, מוכרה לתל תלפיות, לדבר העומד ברומו של עולם, לדבר שכל חיי הדור תלוים בו:

אבל הכרה הלזו בגשתה למצוא את הנפשות הראויות ליצירה זו, גובלת גיל ידוע להתלמיד, ודורשת ממנו צעירות מוחלטת, אך זה שכבר נתבגר ובא בשנים ולא למד בילדותו כבר נפסל בעיני האדם מלהיות תלמיד, וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט, גם הוא בעצמו אינו רואה חובה לנפשו להכנס לבית המדרש לבקש תורה, מכיר הוא חובה לקביעות עתים לתורה ללמוד במה שידע כבר, אבל חובת עליה הגדלה והרמה רחוקה ממנו, והוא נרדם ביאוש נושן:

ואמנם אין הדבר הזה ע"פ התורה, כי חובת האדם בעולמו כל עוד הנשמה בקרבו להשתדל להיות הולך וגדל, ואם אמנם הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק אבל לגודל יקרת החכמה ורב ערכה גם דיו החכמה על נייר המחוק אין ערך אליה ואין מספר לעוצם שויה:

ומה רב ההפסד של האנשים בימי הבינים של צבאם, אשר לא זכו להויות דאביי ורבא בילדותם, ואמנם זכו לדעת כי השבת בבית ד' כל ימי החיים הם החיים האמתים תחת השמש, ומרב מרצם והשתרלותם זכו לסדר חייהם בבית המדרש, ושם בבית המדרש יבלו זמנם לריק וכחם לבטלה, ולא ידעו חובת האדם על דרך האמת, ואת עמל התורה בהלכה יעזבו ולא יחייבוהו את עצמם, ומרעה אל רעה יצאו להקל בכבוד תורת ההלכה פעם בלבם ופעם בשפתם, והנטיה להגן על כבוד עצמם שלא תהיה העדרתם בהלכה להם לקלון, תאיץ בם לחפש מומין בחכמי התורה, ולפי קטן דעתם נדמה להם כי אמנם החכמים הם במדרגה התחתונה והם נמצאים ברום המעלה, כי טבע הגאוה לנוח בחיק כסילים, כי בחיק זה מנוחתה ערבה, ומה אפשר לתבוע מזה שלא פעם טעם חכמה מימיו:

ולזאת יתאמץ האדם להתרומם על כל אויביו, ולחזק לבו ללימוד הלכה, ואל יסב אל היאוש - המשחית האכזרי:

כז. ואמנם לא נמנע הוא בזמן מן הזמנים, אשר רוח נכון עובר בלבו, ומקיצו משנתו העמוקה, ומחשבה מעופפת באויר עולמו, אולי עוד לא אחרתי המועד, אולי אפשר עדיין לקנות חכמה, הלא הרבה מעמודי עולם אשר קבעו עצמם ללימוד התורה בהיותם כבר באים בשנים, וגם אני ברב שקידה ועבודה תמידית אזכה לדעת תורה ולהבין בינה, אבל מדת הבושה המכבידה על צעד היקר הזה תעצרהו, וממהר להסיח דעתו לדברים היותר נעימים לו לפי שעתו, ומתעכב על מעמדו הראשון, ועליו נאמר לא הביישן למד:

והנה מדת הבושה אשר מקומה קנויה לה בין המדות היותר יקרות, ואשר תורת המוסר משתדלת להקנותה לכל תלמידיה, ומרבה לחקור על מפסידיה בשביל להתרחק מהם, כי הלא הפך הבושה היא העזות המרשעת המתועבה מאד אצל רבותנו ז"ל, המדה היקרה הזאת נהפכה לסרסורא דעבירה בהיותו משמש בה שלא במקומה הראוי לה:

ואם חלי רע הוא מדה רעה, משנה כשלון ורבת פוקה היא מדה טובה שלא על מקומה, כי על מדה רעה הרבו בעלי מוסר בספרתם להסביר קלונה ולהוסיף בגנותה, חקרו על מזורה והושיטו סמי מרפא בפרקי לקחם, אבל מה נורא המכאוב ואנוש מכתה של מדה יקרה תועה בדרכה אשר מנקודת הענוה וממרכז הצניעות רפו ידיו מלקנות חכמה, ומה רב אשרו לוא היה מזוין במדת העזות והחוצפה בהזדמנות זו, בשעה שכליותיו ייסרוהו על רב כשלונו, על עזבו תורה מקור מים חיים, וכבר עברו מיטב שנותיו ועוד מעט והכל אבוד אבדת נצח, והבטה מתמיהה של בר נש פלוני ופלוני הנוכחת במראה דמיונו מכלימה את פניו, ולא עצר כח נגד דמיון הבל וחזיון שוא:

מעט חוצפה, מעט עזות, ותראה נכוחות, ומה נחשב מחשבת בן תמותה בשר ורוח כחלום יעוף, ולמה תכנע מראות עיניו, ולמה לא תכנע מכלימת עולם המאיימת עליך בהשארך ריק, מיגע לריק ונולד לבהלה:

חזק נא בן אדם חזק ולבוש אומץ, חגור מרץ, והוי שקוד ללמוד הלכה:

כח. אלה שלא זכו לאור הגמ' בהלכה, המה משוללים גם מאגדה באפיה האמיתי. כי בהיותו חסר לב חכמה, אי אפשר לו לקנות מושגים שמימיים אמיתיים, גם אינו מסוגל ללימודים מישרים. ומה שהזכירו בגמ' בעלי אגדה - היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה, אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. ויתכן אנשים שעסקם בהגיונות בני אדם כעין פילוסופי' ריקנית, פעם במדות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהם, ומשתדלים לקבוע הגות לבם במסגרת התורה, ויתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים. ואמנם אלה אין להם חלק בתורה, לא בהלכה ולא באגדה, כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה. אין אגדה הגיון לב - האגדה היא חלק התורה שקבלנוה דור אחר דור, אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכדתנן באבות:

ולהיות בעל אגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים וכתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואחר כך לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא יתכן חכם בהלכה בלא קנין הבקיאות המרובה:

ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם, מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם, עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים ספורים המשמשים בם לברוא הרצאות להשמיע לרבים (ומהם מופלגים בבורות וריקנות, אינם יודעים לתרגם התורה נביאים וכתובים, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת, ומהם שלא למדו כלל תנ"ך ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן ומטיפים לקח במידות ומוסר ולפעמים גם במדע ומתק שפתים). ואם אמנם המה גורמים לעתים להטות לב הרכים ליראה ולמוסר, ולבנו רוחש להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם, כי סוף סוף חסר לנו תורה, ויש כאן עניות דתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, וכמו שכתוב בפרקים הקודמים - אם אין תורה אין חכמה אין עצה ואין תבונה.

כט. אם אמנם מצות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו - הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובת הלבבות. כי הלא הכבוד הוא רגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד בתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה, רק כמוצא חפץ לבו, וכהשיג משאת נפשו. ואותן התנועות המעשיות המגשמים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה עדויות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה. ובר נש דלבו ריק מרגש זה, ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה, לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו:

ואם סיבת חלי זה הוא ממיעוט הרגש כללי, כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש. ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאוות נפשו משתדל לעקור מלבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא בזה סתירה לכבוד עצמו, וברב גאותו הנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון, בהיותו מזכה רבים, בהיותו בחיר המדות, והלוא זה כל האדם וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון לבעל החכמה בהויות דאביי ורבא - הנה זה חוטא בכפליים, ומוכה בכפליים:

והגר"ח זצ"ל בספר נפש החיים בשער ד' האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה תלמידי חכמים וכמגלה פנים בתורה. וז"ל, וגם כמה מאותן אשר קרבת אלק' יחפצון הם בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדיין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה. (פוק חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עלה, הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל, ואינו חושב ספרי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת לאור התורה. ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגר"ח ז"ל, וברב אהבתו אליה ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקו בספרי יראה ומוסר, וכמו שהאריך בשער ד', ובח' פרקים לפני ש"ד). ושם בפרק ב', גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה כו', וכש"כ כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלמוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר), יתבזה בעיניו מאד ח"ו, והוא עון פלילי הרחמן יצילנו. ושם בפרק ג', ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה - לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין ח"ו, ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו, וגהינם כלה והם אינם כלין, והם האפיקורסין. וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב. ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח כו', וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרי ח"ו כו'.

הנה דבריו מבוארים, שת"ח שעסקו בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו, והאומר עליו מאי אהנו לי' רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס. וכש"כ בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתנשא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו, וכש"כ כשמשפיל אותו בפני אחרים, שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה. שעל פי התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח, שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך, ואין ת"ח אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו ע"ה.

ומה נורא הוא המראה, כי אנשים עטופים בטליתות של תלמידי חכמים ומקושטים באיצטלאות דרבנן, ומרצים למוסר וחסידות כל היום - והם המה מכת מבזי הת"ח, מכת מגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם, וכוונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד, ומה גדול ההרס בביהמ"ד.

והנה לפעמים תולים עצמם על איזה סיפור המסופר על רבם, אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המטעה מרגלא בפומם, ומתענגים בו להנות מבזוי ת"ח, כאילו בפירוש ביזה גם רבם את הת"ח כולם, וכאילו לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם, וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי.

והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשום מחסום לפיו לא יבצר ממנו להכניס איזו רעדה בלבו, ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם. לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו, הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ממתק וגיל, חכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים, ועוד הוא מכוין לבו לפלוני ופלוני, ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים וכרוצה להשכילם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני, והעיקר שידעו שמדרגת הת"ח היא... (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל), ואל יטעו עוד בשוא נתעה להכנע לפני הת"ח או להעריצם בלב, כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור. והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך, ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.

ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה בסיפורים כאלו, כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעון המר הזה, וכאילו לא ראה את דברי הגר"ח בנה"ח, וח"ו היה חולק על ישיבתו של רבא דרביה, ועוד ועוד יוסיפו עוולה להנות מהעבירה, ולדבר ברהב בשמחת לב להלעיב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים, אוי לאזנים שכך שומעות.

וכמה מן הטפשות היא ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעים כי יתכן שאיש אשר עסקו לימוד התורה, ויהא גם שקדן ולפעמים אף מופלג בשקידה, ובכל זאת הוא ראוי תוכחה, ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד לו כי עדיין לא ראה אור. ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם, כי יתכן כי לימודו באופן שטחי, ולא זו דרכה של תורה באמת, כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמ'. ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב, שלא למד לפני חכמים, ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכשרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המדות בקלקול מרובה, ולפעמים חסר לו י"ש, ועוד כיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו רבת האחריות שכל גופי תורה תלוין בה, הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט. ואמנם בהיות לבם חמד למשפט המעוקל הלזה, לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב נשלח אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו לחכם מגדולי הדור מופלג בצדקות וחסידות ולומד תורה לשמה, וכל זה בשביל שיונעם להם לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו, ובשביל מה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקילו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם, לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאות נפשם הזדונית.

כאלה וכאלה מנת חלקם של בנ"א שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים, ויתנו לה כתף סוררת. והשמר בני, אל יונעם לך חברתם, ואל תתאוה למטעמיהם, הדבק נא בהוויות דאביי ורבא ומינה לא תזוע, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.

ל. יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה:

חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים:

אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתיתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה, ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם ולפעמים המובהק שבדור - בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר ולפעמים אוירה של כל הארץ - מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ:

יסוד הדעה הזאת מצאוה בגמ' סנהדרין י"ח ב' אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כה"ג משום צינה, והדין נאמר במלך החסיד שבחסידים, ובכה"ג כשמעון הצדיק, ועוד אמרו כתובות ק"ה ב' ריבר"י הוה רגיל ארימי' דהוה מייתי לי' כל מעלי שבתא כנתא רפירי יומא חד אייתי לי' בה' כו', בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי מעין הכי כו', וכן אמרו שם בריב"א:

ואמנם השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה - אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה - אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה:

והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלוים בו:

והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתיות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל:

ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אמרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו, רק שושבינו, ושונאו שלא דיבר עמו ג"י לדעת י"א בחו"מ סי' ז' ס"ז בהגה', ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה לבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט:

ולא עוד אלא שאמרו במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשו, ולא חשדוהו לעוות דינו, ואמרו ב"ב נ"ח ב' האי דיינא דמתקרי לדין ומפקין מני' ממונא בדין לאו שמי' דיין, ולא למדו עליו זכות מפני אונס הנגיעה:

והנה פסלו חכמים נוגע בעיבור השנה דאיקרי משפט כדאמר ר"ה כ"ה ב' [אע"ג דקרא בקידוש החדש כתיב גם עיבור שנה דינו כקה"ח] ויהבינן לי' דיני משפט, וכל זה בכלל חקי המצוה שהוזהרנו ממקח שוחד, ומהם פסולי דרבנן ומהם מדת חסידות, ומה שאמרו ריבר"י וריב"א שהרגישו בנפשם [ול' הגמ' אמר היינו בלב] קירוב הדעת, היינו קירוב הטבעי של נגיעה, ובגדולים הטבע יותר חזק כלפי שכלם החזק, למען יעמדו על משקל הנסיון ויבחרו בטוב, בטוב בחירתם, שזה סוד בריאת האדם, ואפשר שמדת החסידות הוא גם בסוד היצירה, וכשניתן כח בשוחד לעור, ניתן כח גם בשוחד של מדת חסידות לעור החסיד:

אבל מה גדלה השואה ומה רב החשך, בהתרת החשד בכשרים, במקום דהתורה הכשירתם לדון ולהורות, ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום:

והנה תורת המוסר המחמרת מאד נגד השחתה במדות בני אדם, והמזהרת בלהבי אש שלא להכשל בהטלת דופי בזולתו, אף במחשבה, וכש"כ בדיבור, ואף בדבר אמת, וכש"כ בשקר, ואם זה שמתעולל בו הוא ת"ח הרי זה מבזה ת"ח שהוא בכלל אפיקורס, והרי טעות בהלכה מבלה את הכל, אחרי שהלכה פסוקה שאין לך חכם שיעמוד בפני נגיעה, ומה חטא יש כאן אם אגיד שעיות את המשפט מפני נגיעתו, הלא זה חק טבעי ולא נגרע כבוד החכם בזה, והנה שפך את היין ושמר את החבית:

ונקח הדוגמא - למען יצטיירו הדברים בלב מתלמד צורה קבועה קיימת - את ההתאבקות של בני אדם בקבלת רב ופרנס על הציבור, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ומן הראוי שיסמכו כולם על הכרעת גדולי הדור, ואם הכרעת החכם אינה קובעת הדבר מפני הרצון העקשני של עמי הארץ, אפשר לקרוא עליהם שזדונות נעשה להם כשגגות, ואמנם הם מכירים בחטאם, אך לא הורגלו לבטל רצונם מפני הוראות שכליות, אך מה רב ההרס, בעמדה עדינה של המתימרים ביושר ומגולה הטוב, ולפי גאות לבם יצר טוב שופטם, ומשפטם נושא עליו אופי של מדע, וכאילו דנו על הדבר בישיבה במתון ובכובד ראש, ואחרי כן הוציאו משפט חרוץ שאין להתחשב עם גדול הדור בזה, שהרי לא גדול הוא מריבר"י וריב"א, והרי הדבר נוגע אליו, הוא רוצה יותר ברב זה מפני.:

והנה באה ליצנות אחת ודחתה מאה תוכחות, ועובדים ע"ז בטהרה, ועושים את הפלסתר תורה:

וכל זה מפני שלא יסדו את מוסרם בהלכה, ובעלי הלכה ראו שאילה, במה שנאמר בגמ' דריבר"י וריב"א קבעו להם דיין לדונם, ולכאורה מפני הנגיעה לא היה ראוי שהם יבחרו להם דיין, כי ידוע הרבה פעמים בעלי הדין אינם משתוים לפני מי לדון, וברירת דיין אפשר שיהי' בו כעין זכות לזה וחוב לזה, וראוי לנוגע להתרחק מליחד את הדיין, ולמדו מזה כי אין פסול בשביל נגיעה ליחד את הדיינים, וכמבואר ברמ"א שם סי' ז' ס"ז, וכש"כ שאין חכם הדור נפסל להגיד בבחירת רב בשביל נגיעה וזה בכלל הוראה, והנה נכשלים בעון המר של אמירת לא חטאתי, ומהרסים את יסודי התורה, ומטבע הדברים שבודים נגיעות שלא עלו כלל על לב החכם, ושגגת תלמוד עולה זדון:

א. תורת המדות העמידו חכמי היראה לפרק מיוחד בשלמות העבודה, ואף שקדו עליהם לפרקם למדות מספר, כמו כעס, גאוה, תאוה, אהבת הכבוד, אהבת הנצוח, נקמה, צרות עין וכיוצא בהן, ומרב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת אברים נפרדים, ואמנם זה אמת מצד חלי הנפש ומצד מערכת הקרב כנגד משחתותם, אבל בשרשם אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה, המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן, יהי' כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים מאומה:

והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאוני ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד, ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה לטוב בלי מצרים ואינו רואה שבע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב כל מדות רעות יחד:

ב. ואמנם אם אנו מוצאים לפעמים יחידים שיחוסן למדות אינו על צד השויון בכל מדה ומדה, כמו שראינוהו שמדת התאוה להערב לחך לא תעבירנו על דעתו ואהבת הכבוד תעבירנו על דעתו, וכיוצא בו במדות אחרות, סיבת הדבר אינו בשרשו ולא בשביל שהסכמתו הראשונה היתה למדה זו בלבד, אך בהיות שמלחמה זו כבדה מאד ואין נצחונו השלם בטוח והיא נטושה כל ימי חלדו, זה האיש עדיין לא הגיע במעלתו לנצח הרבה ולא מצאה ידו רק לעמוד בנסיונות קלים ולא מצאה ידו לעמוד בגדולות, וזה מתחלף אצל אנשים בגיל אחד וששניהם במעלה אחת בשרשם, זה שטבעו נוטה אל הכעס יותר מנטיתו להערב, מתקדם אצלו הפרישות מן הערב לפרישתו מן הכעס, וזה שנטיתו אל הערב יותר מנטיתו אל הכעס מתקדם אצלו הפרישה מן הכעס לפרישתו מן הערב, וכן כיוצא בו בשאר המדות, ועל הרוב אנשים אלה לא מכלל השוקדים על השלימות הם במדה הראויה אלא יש להם הכנה טבעית למקצת הטוב הנוח להם והמותר הם מוזנחים לטבע האדם אשר עיר פרא יולד:

ג. וכן מדרך הרפואה להרבות בהפרדה, כי נוח למצוא הרצאת דברים בגנות של כל מדה רעה בזמן שהבקיעוה והפרידוה ויעצבוה לעצב מיוחד, אבל הדיבור על כללות רפואת הנפש מבלי לפרטו לפרטים רבים גורם צמצום בהרחבת הדברים וגרעון בהגיון של הרופא המעיין להטיף חזיונותיו על לב חניכו להטותו אל הטוב, גם מצד החולה נחוץ ההפרדה ולהזדקק לפרט את הגנות של כל מדה רעה בפני עצמה ולחפש תחבולה לכל אחת מבחינת ההשקפה האנושית וטבעת ההרגשים:

ואמנם אחרי שבשרשם כל מדות הרעות מדה אחת היא, וכל מדות הטובות מדה אחת היא, תועלת הריפוי של מדה פרטית היא תועלת רפוי לכולן, ועל ידי החלמת אבר אחד מתחזק כל הגוף וגורם עילוי למדה הטובה הכלולה מכל מדות הטובות:

ד. ויתכן שזה שנחלקו אבות פ"ב מ"ט, איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם כו' ר"א אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי ראב"ע שבכלל דבריו דבריכם:

שבאמת לכו"ע לב טוב היא המדה הטובה של כל מדות הטובות המתאחדות להיות נמצא אחד מיוחד, אבל הלא הדיון על האמצעים הפעילים לקנין של לב טוב, ואמרו שיבור לב טוב אינו מלמד כלום בהאמצעים לבוא לידי בירור המבוקש:

ואמנם להיות חלשות הרבות בחליי הנפש כפי חלשת הטבעיות של כל איש ואיש, ניתן חליפות בלב החכמים והסתגלויות מיוחדות לכל אחד, וברבות המזורות והתעלות תוצרת החכמים ראשונים כפי מדת החכמה של כל אחד מוצא כל אחד רפואת תעלה למרי מדותיו. וכאשר דנו החכמים איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, אינו דיון על פסק דין יבש לומר לאדם עשה כך, אלא להעמיד את החלי על אופיו הנאמן ולהעמיד רפואתה על מתכונתה הנאמנה, ומנקודה זו צריך החכם לערוך את תורת המוסר לתקן משנתה ולסדר פרקיה ולמוסרה לציבור להגות בה, לשנותה ולשלשה עד שימצאו בה מזור, וכל אחר מחכמים האלו מצא בקרבו המתגלות לבוא לעזרת בני אדם בתיקון המדות בדרך אחרת וחייב את עצמו לחבר תורת המוסר מנקודה זו אשר תועלתו ודאית, אם לא לכולם, לאלפים ולרבבות מהם, אשר חליים מוכנה להרפא במאמרים אלה וימצאו מזור למכתם בהם ובמשנתם, וחלק ד' מחכמתו ליראיו וכל אחד נוטל חלקו, וכשאמר לתלמידיו צאו וראו היינו לחבר ספר המדות:

ור"א ב"ע מצא את עצמו להמתגלות לומר לאדם קנה לב טוב, ואמירה זו היינו מסירה תורה שלימה לציבור לתיקון הלב להלהיב את הלבבות לבקשת אור האמת לאהבת חיי עולם ולהניח חיי שעה, לגשת אל המדה הטובה היחידה כלילת כל המדות הטובות מבלי צורך לפרקה לפרקים, וריב"ז אמר להם רואה אני דברי ראב"ע, והאי ראיה היינו עיון הלב בעמק המושכלות והבנת התורה בהלכות המוסריות שחלקו של ריב"ז בזה היה כשל ראב"ע בהגשה ישרה אל תיקון הלב:

ה. מן המונחים הקימים כי תיקון המדות מתיחס לאלה המצוות שהן בין אדם לחברו, וחובת היראה בשביל מצוות שבין אדם למקום ית', ומן המונח הזה קימת הדעה כי יש בני אדם שלמים במצוות שבין אדם למקום ית' וחסרים בתיקון המדות והן רעים בין אדם לחברו:

אמנם אין דעה זו קימת באמת לחודר אל פנימית חזיון הזה, כי באמת זה שמדותיו כברייתן ולא הותקנו ע"פ המוסר והדעה, והוא מסור ביד יצרו ואין יצרו מסור בידו, לא יתכן שיהא שלם במצוות שבין אדם למקום, ואם מקיימן במדה ידועה הוא רק מפני שאינו פוגש בהן התנגדות מטעם אחת המדות המגונות, אבל בהפגשו בהתנגדות שלהן לא תעמוד יראתו בפניהן, ומעשים בכל יום שהחרד הזה לא עלה לתורה כאשר קראוהו לעלות באשר חשב כי לא לפי כבודו היא זו המנה שחלק לו הגבאי כפי סימני הכבוד המוחזקים בציבור ההוא, וכרגע לא חת ממה שאמרו ועוזבי וגו' זה שקורין לו לעלות לתורה ואינו עולה, זאת אומרת שאדם זה מקולקל בשרשו שיצר הרע שופטו וכל עשיית מצוותיו הן פרי ההרגל המתאימות לכבודו ולתאותו ולמהלך חייו בשטפו הטבעי, אבל נס נא לפגוע בו כי אז יהפוך הקערה על פיה:

ואמנם להיות הפגשו במלחמת המדות בדברים שבין אדם לחברו מצויה, והפגישה עם התנגדותם לתפלה וק"ש וכיוצא בהן אינה מצויה, נדמה לבני אדם כי הוא חרד לחצאין ויש בו מחיצה מפסקת בין מצוות למצוות, אבל האמת שזה וזה אין בו:

ו. ומעשה בחרד אחר מסוג זה, שבא אורח נכבד לעירו ויבקשו החרד לבקרו בביתו והאורח הבטיחו לבקרו בליל ש"ק. החרד שמח על הבטחתו כי היה זה לו לכבוד ולענג:

מה עשה השטן, השכיחו להוסיף נפט בנרו והדליק את הנר במעט הנפט שנשאר מליל ה', והיה ליל ש"ק בימות החורף והאורח עדנה לא בא והנר חשב להכבות, החרד הזה לא שלט בנפשו לנחול הקלון הזה שיבוא האורח וימצאהו בחשך ויוסף נפט בנרו בשבת:

מעשה זה איננו מן המקרים הבודדים שהאדם נכשל בהן אלא זו תופעה קבועה בזה הגבר אשר לא נבחן בכור המדות וכל הנהגתו מצות אנשים מלומדה:

ז. אחר שקבענו כי תקון המדות הן יסוד המוסד למצוות החוקיים ולמצוות המשפטיים גם יחד, יצא לנו דרך השימוש לתיקון המדות שמירת ההלכה, כי אם אמנם המצוות המעשיות בצביונן השטחי כפי מצבן הקיים בשדרות ההמונים קלים הם לשמרן ולעשותן, כבדים הם מאד לאלה היודעים חומר הדין ואשר אהבת ההלכה קבועה בלבם, כי אלה הררים התלוים בשערה, אשר לפיהם נשקלו בפלס האסורים והמותרים, הכשרים והפסולים, ואשר רבותנו ערכו לנו ארבעה שלחנות וסדרו לפנינו ההלכות לסעיפיהם, לבקרים יעמידו את שומר שלחנות אלה ומקיים המצוה לפרטיה ודקדוקיה, לפני נסיונות כבירים, ואחרי רב עמלו למצוא תפלין כהלכתן, אתרוג כהלכתו, ציצית כהלכתן, יחודש אצלו ספק חדש אשר לא הרגיש בו מראש וכל עמלו לריק וצריך להלחם במדותיו לפעמים במדת העצלות כאשר כבר הוא עיף למעלה מן המדה, ופעמים הדבר מקושר בבזיון מבני אדם ופעמים בהפסד ממון, ופעמים אנשי ביתו יקניטוהו, ועוד אלף כיוצא בו, ובכלל המדקדק עבודתו עמלה בהיותו יחיד בדבר וצריך אמץ שלא להגרר אחר סביבותיו:

ח. ואמנם ההרגל בדקדוק הדין נגד מדותיו הטבעיות ונגד נטיותיו בתולדתו, מרגילין אותו לשום את שבט מושלים בכף התבונה ואת הרסן ביד השכל, ומגבירים בלבו ההכרה התמידית להכנע להרגש הפנימי ולמצפון האציל, ומכשרתו להיות איש הרוח, ומרחיקתו מן הגסות תכלית הריחוק:

ואם דקדוק הדין ושמירת השלחן ערוך הם האמצעים היותר נוחים והיותר מועילים לתיקון המדות בררך כלל, עוד יוסיפו להיות מזור לכל מדה משחתה בדרך פרטי, כמו הרגל סבלנות - המרפא לכעס וקפדנות, הרגל הזריזות - המרפא לעצלות ואדישות, הרגל קבלת הבזיון - המרפא לרדיפה אחר כבוד, כי המדקדק במעשיו קונה קנין אדיר וחזק לאהבה את הדקדוק אהבת עולם, ובאהבה זו יבוז את כל העומדים לנגדו אף שהמתנגדים האלה הם אהוביו מנוער, ר"ל חבר מדות הרעות אשר השתעשע עליהן בימי נעוריו:

ט. וקרוב הדבר לומר כי דקדוק הדין היא הדרך היחידה לתיקון המדות, כי בבחינות אחרות המצוה להתרחק מנסיונות ואין שוה לאדם לחפש נסיונות כדי להתרגל בתיקון המדות, ואדרבה חובות המוסריות שלא להכנס למקום שעלול לבוא לידי נסיון, כמו שאדם נזהר שלא לעמוד במקום סכנה, וכמו שאמרו שבת ל"ב א' לא יעמוד אדם במקום סכנה, ואם בסכנת הגוף כן כש"כ בסכנת הנפש, וגם במדת דרך ארץ כן, שאין נכנסין לעסק בספק השקול של ריוח והפסד בזמן שההפסד הפסד עולם אף שהריוח ריוח עולם:

והדבר מבואר בתו' ע"ז י"ז ב' ד"ה ניזיל, שכתבו מכאן יש ללמוד שדרך להתרחק מפתח עכו"ם כל מה דאפשר שהרי היה רוצה לילך אפתח זונה, ולכאורה אינו מובן הרי אמר הטעם כדי לקבל שכר וכמו דמסיק משום שהיה הולך ודבר ד"ת וכמו שפרש"י, אלא שפשוט להם לרבותנו בעלי תו' דלולא האיסור לילך על פתח עכו"ם אין היתר לילך על בית זונה ולעמוד בנסיון ואף שסומכין על זכות התורה:

ואין הנזיר רשאי ליכנס לכרם לעורר תאותו לענבים האסורים עליו כדי לכוף ליצרו ולהשתלם במדה המתוקנה במבחן התאוה, וכמו שאמרו סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, וקירוב למקום התורף הקירוב עצמו עבירה וכמו שאמרו עשו משמרת למשמרתי, וכל זה בכלל מה שאמרו סנהדרין ק"ז א' לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון כו' ור"ל אפי' בשביל להתרגל לנסיונות ולעלות בעבודתו ית':

ואם כה אפוא לא נשאר שימוש הנסיון אלא במקרים ידועים כאשר נזדמן עם העבירה בפונדק אחד והם מקרים בודדים לא ישלימו את תפקיד הראוי על שדה שימוש המעשיי, אבל שומר מצוה ודקדוקיה הנסיונות מצוים לפניו ומערכה תדירית נטושה לפניו ונוח לו להתאמן יפה כדי להרגיז יצרו הטוב על יצרו הרע, וההזדמנות לפניו לנסיון הבחינה בכל שעה ועליתו בטוחה ותיקונו נאמן:

י. ואם דקדוק הדין מן המתקנים של המדות, עזיבת הדקדוק היא מן המפסידות את ההתפתחות של התיקונים, כי זה שעושה המצוה ופורש מן האיסורים בדרך הרגל על הרוב לא נעלם ממנו כי יש בזה דינים רבים ובכל זאת מונע את עצמו מלבוא לפני החכם ולשאול, ואין ספק שמתלוה עמו מן המדות המעכבות אותו בזה, וההרגל להשלים עם נטיות הטבעיות נגד דרישות המוסריות הם מוסיפים כח בסטרא אחרא, ותחת האמצעים לתיקונם הוא מתמיד במפסידיהם, ומה יועילוהו האמצעים המתקנים אשר הוא שוקד עליהם בהיותו משמש כנגדם באמצעים מפסידים, וגדול כח השולל מכח המחייב בהיות השלילה ראשונה והחיוב מחודש:

וקלות ראש בדקדוק הדין אשר קבענוהו למפסיד המדות בכללותו, עוד ירבה הפסדו אם קלות זו מתלוה עם גבר דוגל ביראת שמים, וחבלו בהמטת לקח לאחרים על מוסר ותיקון המדות, ולעתים רחוקות הוא הולך אצל חכם לשאול בקיום מצוה או בענין פרישה מאיסורא, אבל אינו שולט בנפשו לכונן כל ררכיו בדקדוק הדין פן יפסיד רבנותו האהובה לו, כי על הרוב זה האיש לא עמל בהויות דאביי ורבא, ולא יגע בהלכה, וכאשר לא יגע לא מצא, ואם לא עמל בתורה ולא הורגל בדקדוק הדין מדותיו לא נבחנו ולא הותקנו, ובנטיותיו הטבעיות הרבנות וכבוד המדומה הם יסודי חייו ורצון חלדו, ונפשו סולדת בשרט דק בכבודו, ומבלי משים מתכונן בקרבו דרך קיימת במהלך רוחו שלא ליתן כבוד גדול לחלק ההלכה החסר לו, וזה יעכבהו מלהיות מסור לחכם, ובכלל זה שלא להיות שואל תמידי אצל חכם, וסיבת העדר הלימוד יצרה את המסובב של עזיבת השמירה כהלכתה במצוות ובאיסורין, והמסובב שב לסיבה להוסיף קלקול המדות ולהרבות השחתתן, וכן מוסיף המסובב להיות סיבה ומוסיפה מסובבות וחוזר חלילה:

[הדברים אמורים מנקודת ההלכה בתורת המדות וחובת המצוות וטוהר העבודה, אבל משפט האיש הפרטי אשר כבר נתערה בחינוכו מימי נעוריו ואין לבו רואה אחרת, ראוי לדונו לאנוס אשר זדונותיו נעשו לו כשגגות, וראוי לאהבה ולכבוד על הטוב הנמצא בו שדוגל בתורה ובאמונה ומגדל בניו לתורה ועוד הרבה מן הטוב השורה עליו]:

יא. דקדוק הדין ימצא לפעמים אף בזה שלא עמל בתורה כראוי, רק שהיה מחונך מנעוריו מאבותיו או מרבותיו בדקדוק הדין והיה מחונך לשאול לחכם בכל מעשיו, הרגל התמידי הזה נעשה לו לקנין נפשי לירא מקלקול הדין:

ואמנם קנין הטוב הזה יש לו אב של תלמיד חכם שהיה אביו או רבו תלמיד חכם או רבו דרבו, וכח התורה של רבו הכה שרשים גם בתלמידו או בבנו להיות דבוק בדקדוק הדין, אף שתלמידו לא זכה לעמל התורה בהלכה במדה מספקת, זאת אומרת שהתורה עומדת לו לאדם לעצמו ועומדת לדורות הבאים אחריו שחפפו בצלו:

ותלמידים אלו הם ברום המעלה מאד והם סגולת החמדה בין בשמירת המצוה ובין בתקון המדות, אבל הם מעטים מאד במספרם, כי על הרוב צריך שיתלוה בהם מדות מתוקנות בתולדותם, אבל אלה אשר טבעיותם קשות צריכים בהכרח לעמל התורה להכשרתם:

יב. מן האמור נלמד כי אם אמנם שם מדות הוכרח להברא בשלימות העבודה, וכן ספרי היראה קבעו את המדות כפרק בפני עצמו בספר החיים של האדם, באמת אין המדות מציאות נפררה אלא בהיות יסודו של האדם המורכב בגוף ונפש ואשר נטיותיהם נגדיות שהגוף נוטה אל הערב, והמשכלת מגעלתו, לקחו החכמים את מבטא של שם מדות על נטיותיו של הגוף, ואשר על ידי הפירוט של נטיותיו לפרטים רבים, יוקל למצוא הזיון להלחם בכל פרט באמצעים פרטיים באופן יותר מוצלח, וכגון נטיות של התאוה לרפא בסמים הנאותים לה, ושל הכעס בסמים אחרים, ושל קנאה בסמים אחרים, ושל כבוד באחרים, אבל ביסוד הדבר שרש אחד לכל הנטיות המתועבות, ושרש אחד לנועם הנפשי:

ופעמים רבות ספרי היראה קובעים להם למטרה בדבריהם הקדושים להלהיב את אור הצחצחות של הנפש, ואשר אור הזה הוא מרפא כללי לכל הנטיות המזויפות יחד, ומנקודת הבחינה שגם ההטפה הפרטית הנטויה למדה פרטית אין כחה להרפות את הנטיה הטבעית רק להלהיב את אור הצחצחות וכתולדה מחויבת היא רפיון הטבעי, וכאשר איש הנלבב שונה משנת נוח לכעוס ונוח לרצות כו' לוטש בקרב לבו את המראה ומעורר את התענוג הנפשי אשר הוא למעלה מכל חיי הבשרים, ונפשו תתהלל במדת הריצוי ותגנה את מדת הכעס:

ובשביל זה רבות הנה החליפות בקצבות התועלת של לימוד המוסר בין הלומדים, פעם התועלת מהירה גלויה ונכרת, ופעם הנטיות הטבעיות לא יזיזו ממקומן, וסיבת הדבר - חזק האור שלהם אינו על משקל שוה, ואשר אצל אחד הוא אור בהיר קרוב לעירון נפשי, ולמשנהו אור כהה רחוק מצחצחות:

מחובת החינוך להתעמק בכל יחיד ולחקות על שרשו, כי מבחינת הסמים שאם לא יועילו יזיקו, וגם לימוד בחינת המדות אם אינו מתרגש עליהם ונפשו לא תרגיש בם, כי אז טבעו לוקחת את משנתו ללטוש חרבו לקראת ריעיו, ולראות על ידם מומי בני אדם ומשחתותם ונפשו זכה בעיניו מכל בני גילו:

כהית האור הנפשי קראוה שפלות הנפש. שפלות היא כדלת סוגרת את השער ואין מקום למוסר נפשי, האוכל בשוק אין עוסקים עמו בזמרת עדנים, ומי שדרכו לרכוב בעיר לא ירכב על במתי שמימיים:

שפלות הנפש יסודה בנפש ולא במעשה, והמעשים השפלים הם זרע השפלות הנפשי והמעשים המעידים על השפלות, שונים, מהם גסים וגשמיים כאכילה בשוק ורכיבה על הסוס בקרית חוצות, ומהם בלתי ניכרים כל כך כמו הדיבור בביטוים גסים ובניבול, נוח לחרף, לקלל, חדל הבושה וקל לדבר עזות, אינו חש לכחש ולשקר ואינו אחראי בעד אמרי פיו, אנשים כאלה אינם ראוים ללימוד של בחינות המוסר המיוסד על דקות ועדינות, ולעולם לא ימצאו אלה מזור למשחתותם בלימוד המוסר:

שפלות הנפש אינה דבר ממשי וחיובי רק אפיסה ושלילה, נטול האור של צחצחות הנפש, ואשר רפואתה בטוחה בעמלה של תורה, ואור התורה מחיהו:

כללו של דבר מי שחש בשפלות יעסוק בתורה הרבה עד שישנן שכלו וילאה גופו, וכאשר יקנה תורה הרבה, והשפלות תמס תהלך, ושב ורפא לו, ואז יוסיף לקח בספרי היראה לעלות למעלה למשכיל:

יג. וראוי לקבוע הדיבור במדת האמת המתוקנה ובמדת השקר המקולקלה, כי חז"ל החמירו בזה מאד וקלקולה מצוי מאד והפסדיה עצומים:

והנה שינוי הדיבור מאמתת המדובר בשם שקר יקרא, וגנות השקר אינו בשביל המרמה שבו שמשתמש בשקרו בשביל ריוח המקווה לו ברמותו את רעהו, אלא אף השינוי שאינו משמש לגורם של אונאה, בסיפור דברים של מה בכך, בשם שקר יכונה, ובכלל עון השקר הוא, וכמו שאמרו ב"מ כ"ג ב', בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במיליהו במסכתא כו', הנה הותר הדבר רק משום שכאן הגדת האמת יש בו מן הגנות ונבחר כאן השינוי והנליזה מן האמת, אבל בדברים אחרים כיוצא בהן אף שהן דברים של מה בכך ואינו גורם בשקרו שום הטעה לחברו בכלל שקר הוא:

וכבר הפליגו חכמים בדבר בפ' חלק צ"ז א', א"ל ההוא מרבנן כו' דאי הוו יהבי לי' כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבורי', זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמי' ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימני' נסיבי אתתא מנהון והוו לי תרתין בנין מינה יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה אתאי שיבבתא טרפא אדשא סבר לאו אורח ארעא אמר לה ליתא הכא שכיבו לי' תרתין בנין כו', הרי שינוי קל עונשו מיתה ר"ל:

ואמרו שם צ"ב א' כל המחליף בדיבורו כאילו עובר עכו"ם כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים, ומבואר דדברי יעקב אבינו ע"ה לולא שהותרו ע"פ רוה"ק ששרתה על רבקה, היה בדבר חטא שהחמירו בו כאילו עובד עכו"מ. ואמרו שם ק"ב ב' צא ממחיצתי שכן כתיב דובר שקרים ל"י לנגד עיניי ואמרו חגיגה י"ד ב' כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים וגו':

והא דמצינו בגמ' ששינו בדיבורם כמו שאמר עולא ב"ק י"א לא מני', הוא בכלל הני תלת מילי שהיו חוששים שאינו לפי מדת הד"א להתרים נגד חכם פלוני, ושחששו שהחכם שגע בהן ויבוא הדבר לידי הקפדה ומצאו דרכי שלו' לשנות בשביל זה:

והדבר מוכרח שהרי יש כאן שאלה למה השתמטו הלא חובת החכם להגדיל תורה ולהאדירה, ואסור למנוע בר, ומי התיר להשתמט, וע"כ שמצא בגון הזה חששות שאדם צריך להתרחק מהן ולא להכנס בנסיונות, ואם הותר לו למשוך ידו מפלפולה של תורה כדי לשמור על מדת הזהירות והזריזות, הותר גם כן לשנות:

ואם שנאוי הוא השקר הקל שאינו פוגע בחברו בשקרו, משנה תועבה היא המרמה שחץ שחוט לשונם דבר מרמה שכונן כזביו כדי להוליך את רעהו שולל, וקראו חז"ל לחלי הזאת גנבת דעת, ואמרו בגמ' חולין צ"ד א' אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של עובד כו"מ והאריכו שם בגמ' בפרטים הרבה:

וכ' הרמב"ן בפי' התורה בראשית ל"ד י"ג דאנשי שכם היו נדונים למיתה מן הדין שלא היו שומרים ז' מצוות ולא קבעו דינים והרי תפשו את דינה ועינו אותה, ומכל מקום לא הסכים יעקב אבינו עמהם מפני ששימשו בגנבת דעת אחרי שלב אנשי שכם היה בטוח באמונתם ובישרת לבם שלא יעשו עמהם רע:

ומה עצמו פשעי נוכל שברב שקידתו לחקות את התלמיד חכם בלבושו ובדיבורו ובתנועותיו עד שרכש לבות בני עירו לבטוח בו ולהאמינו, ובבטחון זה עושה סחורה להפיח כזבים לתועלתו, ולהרבות הוות למלא כיסו, ובחלקות יכסה ערמו, משים עצמו כתמים לא ידע מרמה, וכאילו כל דרכיו מישרים, הולך תמים ודובר צדק:

אם מגונות הן מדות משחתות לשעתן, מה רבו משחתותם כשהן מתמידות, ההתמדה משרטטת בצורת הנפש שרטוט יציב וקיים, ומראה הפרצוף ותבניתו משאיר אחריו התמדת המעשים הטובים והרעים של בעליה:

בן אדם שדיבר שקר לשעתו צורתו צורת אדם, ויש בו חטא, אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן, ואישיותו נעדרת, ואיך יקח מוסר שיסודו אמת וחותמו אמת, אך גם במוסרו יתעתע בתעתועי מרמה חלי אנוש ולא יחוש:

יד. רפאות המדות אינה בסמים גשמים, וכשם שהחולי איננו גוף כך רפואתו אינה מן הגופים, החולי הוא הרגש נפשי, והרפואה הרגש נפשי:

ספר המדות שהכינו החכם בחכמתו, הקריאה בספרו - מרפא לנפש, וההתמדה בעיונו - תיקון המדות, ואמנם אין הקריאה בספרי המוסר רפואה ודאית כמו שאין רפואה בטוחה לחולי הגופים, והכל לפי חוזק המחלה וקלקול הגוף, כן חולי הנפשות ומרורות המדות אין תעלתם ודאית כי גם כן גורלם של הרטיות בחוזק המחלה תלוי:

ואמנם החלי האנוש הוא השפלות, המדה השפלה אין לה מזור בקריאת דברי מוסר, וצריך הבראת נפשו בשרשו ולהרימו מטיט היון, ותיקונו הוא בקניית חכמה, כי בנפש כל האדם אסמים בנוים לרוחה, אוצרות פנוים בשביל חכמה דעה בינה והשכל ונפש כל חי משתוקקת למלאתם, ואמנם מן התאוות הגופניות הפנאה לתשוקות אחרות אשר לא יעזבו שרש וענף לתשוקת החכמה, והשמיעה בלימודים וההאזנה במדע היא המנצחת הבטוחה עלי תאוות ההגשמה ונטיות הזרות, כי אמנם אין תיקון המדות שולל מהאדם אהבת עצמו, כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית בהרכב המכונה של זה החי הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש אדם אלא סתירת הויתו, המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד, ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות, ולהיות נכנע לד' ולתורתו - תכלית החיים בעולם הזה ובעוה"ב:

טו. ובהתוסף בו חכמה יוזלו בעיניו הגורמים הזוללים לכבוד מדומה ולכעס ולשארי התאוות, כי החכמה תחיה בעליה לחיים של אורה, לחיים של רוממות הנפש, לחיים שמימיים, ועזיבתו השפלים - תולרה מחויבת מקנין החכמה:

ואם התורה מתקנת המדות בעמלה ובקנין החכמה כמשפט חקוק בחק הנפש, עוד יש בתורה סגולת אור אשר לא יושג בשכל אנושי, ואשר אור המגולה הזה מאיר ומזכך את נפש בעליו לראות אור נוגה ונועם טוב טעם ודעת, ואוהב את הענוה בטבעו, ושונא את הגבהות בטבעו, אוהב את החסד בטבעו, ושונא את האכזריות בטבעו, אוהב את הסבלנות ושונא את הכעס, כי כל ישעו וחפצו של החכם לתקן מדותיו ומצטער על נטיותיו הרעות תכלית הצער, ואין כאב לחכם ככאבו על הכשלו במדה של גנות, ואין שמחה לחכם כשמחתו על תיקון מדותיו, וכמעשה של החסיד ששכב בזוית הספינה ולא הקפיד על זה שהטיל עליו השופכין ושמח שמחה גדולה כשהרגיש בנפשו שלא הקפיד:

טז. מן המפסידים היותר עיקריים היות מלמד לרבים בלתי שלם במדותיו, המחנך הבלתי שלם הפסדותיו כפולים, בצד אחד אינו יודע תורת המוסר ואינו יודע על מה להקפיד, ומשגרם בהנהגות מגואלות ע"פ תורת המדות מבלי משים, ואף אם לקחו טוב ונכון, אחרי שאין תוכו כברו, אין דבריו נכנסין אל לב החניך, ולא עוד אלא שלומד ממעשיו יותר משיעוריו, והתיחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומצוי המדות, וכאשר מיסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו, וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה כשמתלוה עמה ממדות הלא טובות, וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם יתמיד לנחול מדות הרעות מן המחנך, ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם, כליל מדות הטובות, וכל גנותות שעושה הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה, והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו, ובהיות המחנך ריק מחכמת התורה בעמל ההלכה ונכשל על ידי עץ בצללי התנגדות לבעל הלכה נוחל ומנחיל גם לחניכיו פרי עונו:

יז. נפש האדם רחבה מני ים, אצורה אורות אין קץ, בעל תנועה מתמדת בהגיון סלה, ואמנם רבות כחותיה לא יוצאו לפעולות מפני מונעים מכריעים ביסוד הרכב הנפש בגוף, ואין אדם תחת השמש שיצא ידי חובתו בעולמו לשמש בכחו הטמיר שימוש חסיל וגמור, בכל זאת אין אדם שאין בו מרץ המאכף עליו לעשות מה, ומהם בעלי מרץ כביר לא ידעו שלו ורדם, ואלה בעלי מרץ שפשעו בהם רבותיהם בימי חרפם ולא גדלום בעמל התורה, רב מרצם ימציא להם בהכרח המצאות בדויות שכליות ומדעיות כדי לרוות צמאונם המרצי כטבעת נפש שוקקת למדע ולנועם הגיוני, והיות ששכלם חזק וחכמת התורה אין בהם יבראו בהגיונם תורה חדשה ומצוות חדשות, ואמנם לפי דעתם הן הנה המצוות והיא היא התורה, והם שמחים משנה ששון על שזכו להאיר עינים בתורה, כי אמנם לא יושג אמתת אור התורה בציור המחשבה, רק לעמלים בה, וטועמי מתקה, ידוע צוף מעמה, וכגודל האדם בכשרונותיו המגולות כן יגדל ההפסד המרובה במה שנשאר חוץ לכותלי בית המדרש של התלמוד, שאין לך מדה גדולה מזו, ותחת אשר חסר לנפשו חכמה השכל ודעת, והחסיר לדורו חכם ונבון, עוד יוסיף להביא שיטות בדויות וחכמות מזויפות ומעמיד לו תלמידים לשכחת התורה ולנליזה מדרך מישרים:

יח. ואמנם ברב מרצם יבנו דברים משוכללים ברב תבונות, וינחילו לעצמם ולתלמידיהם אמצעים חשובים להטות לב צעירים ליראה רוממה, ולהלהיב בקרבם שלהבת תורנית, ולהפכם לבני חיל דוגלים בדגל התורה במעוז ומגדל, אבל כולם בדויות לב ולא ממקור התורה נשאבו, ולכן כשלונם בטוחה, והפסדיהם מוחלטה, כי העבודה הרצוי' לפניו ית' אינה מספקת במסירת הלב, אלא בשמירת פקודיו ית', כל מצוה ומצוה כמשפטיה וחקותיה אשר נאמרו למשה ע"ה בע"פ, ואשר מסרה ליהושע ויהושע לזקנים ועד שזכינו לדעתה וללמדה גם בדור אחרון שאנו חיים:

ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו ית', בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצוה שנאמרה מפי הגבורה לשום חובה על כל אדם מישראל לקיימה דוקא בשלימות הדקדוק, ובחסרו תנאי אחר מתנאי דקדוקיה לא קיים המצוה, והאיש הזה שהניח תפלין בראשו והפרשיות לא נכתבו כדין - חבר הוא לזה שלא הניח תפלין כלל, וכן בכל מצוה, וכן במצות לא תעשה, אם כי הוא שומר אותה בכללה עדיין אין שמירתה שמירה בעת שלא שקד על הדינים המסתעפים לחקרם ולדרשם, ואמנם עובר עליה עבירה מספקת בחלקלקות, ומחלל את השבת מתוך נעימות הזמירות לכבוד השבת וקיומה, ונוטל ידיו דרך החלון הפתוח לרה"ר, ונוטל ידיו דרך החלון הפתוח לגינתו, ורוקק דרך החלון הפתוח לרה"ר, ובורר את עצמות הדג מן הקערה, ונושא משא בשבת בהגררו אחר האומרים שהעיר הזאת מתוקנה, ועל הרוב יש בזה מכשולים, וכן הרבה מהלכות השבת הנעלמות ממנו, והוא דש אותם בעקביו, וכן בשאר עבירות, במאכלות אסורות, בנקימה ונטירה, בשנאה וקטטות, בגניבה וגזילה:

יט. וההתמדה בדרך הדביקות מצד אחד וההזנחה בתלמודה של המצוות מצד שני, יוצרת שיטה שלמה הנראית לרבים, ומתבלטת כיצירה מסוימה, המכרזת על עצמה, ועל אלה המתיחסים אליה, כאילו אמרו חלילה הרינו מקבלים עלינו מלכות שמים ע"מ שאין עלינו דקדוק הדין:

וההכרזה הזאת הלא היא מחמורה שבחמורות, חבר הוא לפורקי עול, ולא עוד אלא שהקבלה על הדברים שהם נכנסים במחיצות קבלתו מזויפת בהחלט כאשר סיג וצרורות של המראה מעורבות בה, עירוב מכוון ומבוסס, מחושב ויסודי:

א. הדמיון כופף ראשו בפני העושר, ולעתים בפני העשיר, נכנע לפני הכח, ולעתים לפני בעל הכח, נכנע לפני היופי, לפני הנוי, לפני היכלי שן, לפני ארמוני מלכים, לפני מעשים כבירים, לפני המצאות חדשות, כורת ברית עם העין, הולך שלובי זרוע עם ההוה:

והשכל איש ריבו אוהב את הבחינה השכלית, מחבב את המאזנים, חומד את משפטי החשבון, חושק את חקי המחקר:

טבע בן אדם לאהוב את ההתחרות, אם שנים - אחד מתחרה את רעהו, אם עדה - את חברתה, או אם דורות הראשונים מתחרים עם דורות האחרונים, גם זה מושך את הלב, וההתאבקות שלהם נעימה לראות עין, ולשמע אוזן:

והנה הראשונים אומרים אנחנו חכימים ממכם והדורות הולכים ומתמעטים, לבן של ראשונים כפתחו של היכל ולבן של אחרונים כסדקי מחט, והאחרונים בלעגי שפה ילחשו, הלא הראשונים היו בטלנים, לא היה להם קשר מדינות, ולא ידעו חלקי תבל זה מזה, כל מזונם היה טבעי, וגז כבשים לבושם, גם מלחמותם היתה בחרבות ורמחים ובקשתות ומקלעות, ואנחנו מסלות הברזל סללנו על פני כל כדור הארץ, עשינו טלגרף, וטלפון, ורדיו, עשינו את האישים כולם למשפחה אחת, כל חכמי תבל נועצו יחדו, העולם עיר אחת גדולה לפנינו, גם מגדלים פורחים באויר עשינו, וקלים היינו מנשרי שמים, גם הרבינו בתי חרשת לעשות צרכים מסוגלים, לא שערום אבותינו, גם כלי זיון חרשנו, פצצות מחריבי עולמות, מקטלי אלפים ורבבות, ואין תפארתנו כלל להתחרות עם הראשונים שחסרו כל אלה, היתחרה הענק עם הננס:

ב. הדמיון התענין רציני באזנים קשובות, לשני המתוכחים האלה, וכדרכו להשיב משפט על אתר, הוא כותב וחותם פסק דינו:

לכו נא דורות הקדמונים למנוחתכם אתם וצרור חכמתכם, כבר אנחנו חיים בדור חכם חרשים, צעיר מחוכם:

ואמנם השכל כונן למשפט כסאו, מיסב ומעיין, ובהגיון עמוק הוא קובע כי יתרון החכמה הוא בלמודיות, ואין לכל צד לשמש ברב השימושיות ולתת אותן בכף המאזנים, כי חמדת החכמה היא הערמה הערומה, אבל מה שבני אדם משמשים בה בשכלול גשמיהם תחת השמש, לא תוסיף כבוד ורוממות לנפש החכמה דרת שחקים:

ואמנם האחרונים הרבו לשמש בחכמה למצרכי בני אדם, והעשירו פני תבל עושר רב, אבל לא יגרע בשביל זה מנת חלקם של הראשונים אשר שמו כל מגמתם לקנות חכמה ולהבין בינה ולא שמו לב לשמש בחכמתם ולהמציא המצאות חדשות בארץ החיים, ולא עוד אלא שנמנעו מזה בכונה חיובית, שחששו שיבואו הדברים בידי אנשים שאינם מהוגנים וישתמשו בהן לעבודות זרות ולשפיכת דמים, וכדאמרו יומא ל"ח א' בבית גרמו ובבית אבטינס, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עכו"ם בכך:

ולא עוד אלא שמן הטבע להמציא הרבה ולהשכיח הרבה, ואין אנו יודעים את חשבון הנשכחות לתת להם מספר, וכמו שאמר החכם קהלת א' יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא וגו' אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו וגו', ולפנינו חכמת מצרים שהחנוטים שלהם קיימים עד היום ונלאו חכמי דור האחרון למצוא סודם וכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן וגו', נראה מזה כי היתה חכמה בעלת טיפול מרובה וחליפת חומרים כימיים, וכן נמצאים באפריקא וברומי בנינים שכיות החמדה המשתקף מהם גנזי נסתרות של חכמה ודעת:

וחכמת האחרונים נוסדת על המונחים של הראשונים, שגילו את הפחמי ואת החמצי שבאויר, והשימוש בהפרדתן, והמחקר על המחצבים המוצאים מן עמק האדמה הזהב הכסף והברזל והפרדתן, ועל יסור התפתחות החכמה, הוסיפו האחרונים נסיונות רבות, ורב התהלה להפותח הראשון שלא היה בידו מפתחות מורשה רק ברוחב לבבם ובגודל כשרונם פתחו דלתות שערי חכמה, לא כן האחרונים שנכנסו לשערים פתוחים, ורב ההמצאות החדשות הומצאו ע"י נסיונות של אנשים רגילים במרץ וכשרון נסיוני, ולא למדו חכמה בבתי ספר הגבוהים של הדור:

ג. וזעיר שם זעיר שם אנו מוצאים שמושים מפליאים בדורות הקודמים, כתוב בים של שלמה יבמות פ' הערל סי' י"ב, מצאתי בראבי"ה שמעשה בא לפניו בא' שנקב השתן נמשך ממקומו ונחתך מבשר העטרה בחצי אצבע רוחב ויותר כשהיה משתין היה מקלח כלפי מעלה נגד פניו, ושאלו ראבי"ה ממה היה לו הדבר הזה, והשיב לו גלוי לכל קהלתנו, כי הייתי חולה והולך על מקלי שחוח ולבסוף נכווצו רגלי ולא הייתי יכול לילך יותר משנה אחת, וקניתי סוס והשכרתי רץ עמי ורכבתי לבבלונייא לנדיב הנשיא ר' ששת הרופא, וכבואי אליו ראה ענייני ואמר תולעת יש בעטרה היא האוכלת וגם מושכת אליה הגידים כי כולם נקשרים ואגודים זה בזה, ואם תחפוץ אחתוך לך הבשר שבו התולעת אך ספק יש אם תוליד אם לאו, ונתרצתי לו בזה ויקח האיזמל ויחתוך מקום ברקבובית עם התולעת ומיד נתפשטו גידי רגלי וכל אברי, ויקח תחבושת ורטיה וירפא אותי והנני בריא כאשר עיניך רואות ואני מתאוה לאשתי ככל אדם ומקום החתך היה כמעט כרוחב חצי אצבע ומגיע עד גובהה של עטרה עד ועד בכלל ופגע ונגע מעט ורוב גובהה של עטרה קיימת וכל פי אויר העליון נחתך בעובי בשר ולא נגע אלא למטה בסילון המקלח השתן וגובתא דש"ז ומחמת שנדבק מקום החתך זה בזה ע"י רטיה נעשה מקומו צלקת למשך ראש העטרה ולא גובהה של עטרה ולכך השתן מקלח למעלה ולפי הענין שראה ראבי"ה הכשירו לבא בקהל, ומן המפורסמות בגמ' הנתוח של הוצאת הולד דרך דופן ולרפא האם רפואה שלימה שתחזור ותתעבר ותלד, והר"מ בפה"מ פ"ח דבכורות כתב, אבל מה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא ענין זר מאד, אבל לשון הגמרא בכורות מ"ז ב' שני לנחלה לא ראשית אונו בעינן, משמע דלא איירי בתאמים דהא אמרו נדה כ"ז א' טפה אחת היא ומתחלקת לשנים, וא"כ תרויהו ראשית אונו, אבל י"ל דבעינן ולד נולד של ראשית אונו, אבל כבר נתפתח בזמננו הנתוח של הדופן והאם מתרפאה וחוזרת ומתעברת ויולדת, ואין מן הנמנע שהיו רופאים הבקיאים ומאומנים בנתוח זה בזמן המשנה:

ומצינו שהיו בקיאים בחכמת הנתוח כדאמר סנהדרין ל"ג א' דאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא א"כ חותכין האם שלה:

הנה היו כל כך מומחים בנתוח זה עד שהיה מנהג קבוע להם לעשות נתוח זה לכל אלה הנשלחים חוץ למדינה, ובחסותם על כלכלת מדינתם שיצטרכו להם ארצות שכניהם תמיד להספקת הבשר, התחכמו פן יקבעו רפת ודיר בארצות אחרות ויחרב הכנסתם, סדרו נטילת האם ע"פ רופאים מומחים לכל פרה וחזירה הנשלחת לחוץ:

וכן היו בקיאים לעשות נתוח לבני אדם ולהוציא את הטחול, וזה גורם קלות בתנועת הגוף וכדאמר ע"ז מ"ד א' וחמשים איש רצים לפניו מאי רבותיהו תנא כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו, ופרש"י נטולי הטחול שהטחול מכביד, וחקוקי כפות הרגלים נטל הבשר מן העצם ולא היו מרגישים בקוצים וברקנים, והוא ג"כ מפלאות הנתוחים:

והיה להם סמים המחלימים את העצמות ומקשים אותם, דבלא זה חקיקת הבשר תקלקל את העצמות ותרפה את הפסיעות:

ד. וברמב"ן במדבר כ"א ט', וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי כלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו כמו שכתוב בספר הרפואות ומוזכר בגמ' במס' יומא, וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר לפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם:

וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדות כי נשוך כלב השוטה אחר שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים ואם תעביר המים במטלית ותסננה לא תמצא מהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים. וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש:

ה. ובגמ' ב"מ פ"ה ב' שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה חלש רבי בעיני' א"ל אימלי לך סמא [בתוך העין, רש"י] א"ל לא יכילנא, אשטר לך משטר [אמשח לך על גב העין, רש"י] א"ל לא יכילנא, הוי מותיב ליה בגובתא דסמני תותי בי סדיא ואיתסי, [גובתא, קנה חלול. תותי ב"ס, תחת מראשותיו ובוקע כח חוזק הסם והולך דרך עצם גולגלתו ומוחו עד עיניו]:

ובחולין נ"ז ב' והלא רחל אחת היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה [ניטל חלק מן הגרגרת] ועשו לה קרומית של קנה [רחבה וסתמוה בה, רש"י] וחיתה:

ושם ותרנגולת היתה לו לרשב"ח שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה. ובפסחים נ"ו א' שגנז ספר הרפואות, ופרש"י לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא היו מתרפאין מיד, והר"מ בפי' המשנה הביא שפירשו לו כי שלמה חבר ספר הרפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא, וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכים על הש"י הסיר אותו וגנזו, והר"מ שם חלק על פירוש זה דלא יתכן לשלול מבני אדם רפואות כמו שאין ראוי לשלול מהם מזונות, אבל נראה שפירוש שקבל הר"מ הוא מקובל איש מפי איש, ופי' הר"מ שם קשה דלא הוי להו לומר בגמ' סתם ספר הרפואות אלא הוו מפרשי מה שהיה בו מן האיסור וההפסד:

ומה שהק' הר"מ מ"ש ממזונות צ"ע שהרי אמרו ב"ק פ"ה א' תני דבר"י ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ובגמ' ברכות ס' א' אמר ר"א לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו, ופרש"י כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים, ואביי אמר התם דלא לימא אינש הכי משום שניתן רשות לרפאות, והרי מבואר דאין רפואות כמזונות שהרי א"צ קרא להתיר מזונות, אלא רעבון אינו עונש ואכילה היא עבודה לפניו ית', כי שלחנו של צדיק כמזבח כדתנן אבות פ"ג ג' שאכלו כו' כאילו אכלו משש"מ, אבל חולי הוא עונש וראוי להתחזק בתשובה ובבקשת רחמים אלא שנתנה רשות להתרפא כי בני עליה מועטים:

והנה רורו של חזקיהו שאמרו מנהררין צ"ד ב' בדקו מדן ועד ב"ש ולא מצאו ע"ה, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ואמרו בגמ' שם כ' א' שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יהושע יראת ד' היא תתהלל זה דורו של חזקיהו, ראוי היה לעמוד במגדל עוז באמונה ובטחון ושלא להשתמש ברופאים:

וכבר כתב הרמב"ן פ' בחקותי כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ד' אינם משמשים ברופאים אבל זו מדרגה של בני עליה כרשב"י וחבריו:

וכתיב מ"א ה' י' ותרב חכמת שלמה מחכמת כל ב"ק ומכל חכמת מצרים, ושם י"ג וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, ופרש"י מה רפואת כל אחת ועץ פלוני יפה לבנין פלוני ולנוטע בקרקע פלונית וכן על הבהמה מה רפואתה ועיקר גדוליה ומאכלה:

וברמב"ן בפתיחת התורה כתב, וראיתי הספר המתורגם הנקרא חוכמתא רבתא דשלמה וכתוב בו ולא ממקום הות תולדתא חביבתא למלך או לשליט דחדיו מעלנא דכל בר נש לעלמא ומפקנא שויאת חביו מטול כן צלית ואיתיהיבת לי רוחא דחכמתא וקרית ואתית לי רוחא דאי דעתא צבית בה יתיר מן שבטא וכרסוותא, יאמר כי לא מדבר תהיה תולדת מיוחדת למלך או לשליט אחר הוא ביאת כל איש בעולם ויציאה שוה לכולם יחד ובעבור כן התפללתי ונתן לי רוח חכמה וקראתי ובא לי רוח דעת בחרתי בה יותר מן השבט והכסא, ונאמר שם והוא דיהיב אידעתא דלא דגלותא למידע היכן קם עלמא ועובדיהו רמזלתא שוריא ושולמיא ומצעתהון דזמני שולחפי דזנבותה יד ודהיכן עבדי זמני ריהטיהון בשמיא וקבעיהון דכוכביא מהנא דבעירא וחימתא דחיוואתאי, עוזיהון דרוחי ומחשבתהון דבני אנשא גינסי דנצבתא וחיליהון דעיקרי כל מדעם דכסי וכל מדעם דגלי ידעית, ואמר שהאלהים הוא הנותן דעת שאין בו שקר לידע איך קם העולם ומעשה המזלות הראש והסוף ואמצעות הזמנים ואלכסונות הזנבות ואיך יעשו הזמנים מרוצת השמים וקביעות הכוכבים לחות הבהמות וחמת החיות תוקף הרוחות ומחשבות אדם יחמי האילנות וכחות השרשים כל דבר מכוסה וכל דבר מגולה ידעתי:

וכתיב מ"א י' כ"א כ"ב וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וגו' כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש נשאת זהב וגו' ות"י ארי ספינתא אפריקא כו' חדא לתלת שנין אתיא ספינת אפריקא מעינא דהב כו', וגם היום ידועות חפירת שלמה שהוציא משם הזהב, והיום דרושות הרבה מן החכמות השמושיות להוצאת הזהב באפריקא:

ובגמ' ע"ז מ"ד א' אמרו דעטרה שמשקלו ככר זהב היתה בראש דוד ולא היתה מכבידה מפני שאבן שואבת היתה בה, ופרש"י שטבע האבן היה להגביה למעלה והיתה האבן קבועה בה והיתה מושכת העטרה למעלה, והיתה אבן מכוונת בשיווי המשקל של ככר זהב באופן שלא היתה העטרה מוגבהת מעל ראש דוד וגם לא היתה מכבידה על ראשו, ובתו' פירשו שהאבן היתה קבועה בתקרת הבית כנגד כסא המלוכה והיתה האבן שואבת את העטרה שלא תכבד על ראשו, וגם היתה בשיווי המשקל שלא תרים את העטרה למעלה, ולכל הפירושים הוא מפלאות הטבע:

א. ואמנם האמת בסוד העולם כי מציאותו ית' ממלא את כל העולם ומאמתת מציאותו ית' נמצא העולם והוא ית' מהוה את הכל בכל רגע, ובכל גשם הנמצא תחת השמש ומעל השמש נמצא רצונו ית' והרצון הזה הוא הגורם של הויתו, וכל התנועות המתהוות בכל קניני העולם הדוממים הצמחים והחיים והאישים, הכל מידיעתו ית' ומרצונו והסכמתו, ומהסודות שנתגלו לבני אדם כי יש כח בבן אדם לעדן נפשו ולזכך דעתו בהכרת בוראו ית' עד ששורה עליו רוח מרומם והרגשה עילאה, ואז משפיע עליו הבורא ית' מעין קשר בינו ובין בוראו, והוא ראוי לשמוע צואות מפי עליון כאשר שומע איש שפת רעהו, ומררגה זו אנו קוראין אותה נבואה:

אין אנו יודעין את איכות הקול הנבואי, אבל עלינו לצייר במחשבתנו לפי הקול הידוע לנו ולפי שמיעת האוזן הידוע לנו ככתוב:

ואמנם אין ליחס להבורא ית' שפה מדברת כשפת בני אדם אבל הקול הוא נברא לשעה זאת להרגיש את אוזן הנביא, ולפעמים באה הנבואה בלב האדם ומצטייר בלבו כל מה שהעיר הבורא את רוחו ונפשו לעשות את אשר צוהו ד', או לדבר למי שנצטוה להגיד נבואתו:

ב. קשר נבואי בין היוצר ליצוריו הוא אחד היסודות של בריאת העולם, ומחשבה זו עלתה לפניו ית' לברוא את האדם, ולתת לו חכמה רעת ותבונה, ולהיותו מוכשר לשמוע אמרי היוצר ב"ה, שמיעת נבואי, כי תכלית האדם שנברא בשני יצרים יצר טוב ויצר רע, ר"ל נטיה טבעית להערב לשעתו, והערה מכח השכל, לחכמה, לחסד, ולשאר מעשים טובים, והרצון לפניו ית' היות האדם ממאס ברע ובחר בטוב, ולא ניתן כל הטוב לדעת בשורש השכל לבד, רק בשרשו לבחור בטוב עד שיהי' מסוגל לכח הנבואי, ואז יצונו ד' את האסור לפרוש הימנו, ואת המעשה הטוב אשר יתחייב לעשותו:

וכשנברא אדם הראשון נברא בכח נבואי, ואז נצטוה מכח הנבואה שבע מצוות בסור מרע, ועוד מצוות בקום ועשה, הבורא העמידו על אמיתת סוד העולם, כי נמצא ממציא נעלם אשר באמיתת מציאותו ברא את העולם הארץ וכל צבאה, השמים וכל צבאם, והשגחתו ית' מתמדת בכל היצור, וצוהו להשמר מהעלות על הדעת פתרונות זולת האמת, ולבדות עבודות זרות לצבא השמים או לשאר כחות כוזבות, ועוד מצוות מעשיות, הוזהר על הגזל ועל שפיכת דמים ועל עריות ועל אמ"ה:

ג. ואדם הראשון שנברא, היה אדם השלם בשלימות האפשרי במסגרת האישית, והיה שומע אמרי ד' בכח נבואי בכל עניניו, גם קין בנו אם כי נתלכלכו כפיו בדם אחיו הנרצח, עדיין לא פגה צחצחת נפשו להקשיב רב קשב ממרומים, ואזנו שומעת אי הבל מצלצל בקול. עשרה דורות מאדם עד נח במצב ירור, והשמש חוזרת להאיר על הארץ בדורו של נח, תכלית הבריאה, אשר הוא מבחר היצורים, זה האדם שנברא להכיר את בוראו ית' ירד אחורנית ופנה אל רהבים ושטי כזב עשרה דורות, אבל אזר כגבור חלציו לעלות מבור תחתיות למרומי קרת בכחו של צדיק תמים אשר נפשו קשורה בידיעת ד' בוראו ומצילו מכל צרה:

והנה עבר דורו של נח ודורות שלאחריו פקו פליליה חסרו בינה חדלו השכל כבהמות נדמו. עשרה דורות מנח ועד אברהם שהיו מכעיסים ובאים, לא מלאו חובת האדם בעולמו, וכל העולם כלי ריק כדבר שאין בו חפץ צפוי לשוב לתוהו ובוהו, עד שבא אברהם אבינו ע"ה, והאיר את המזרח, רחץ בנקיון את פני הדור, הסיר את הקמשונים והחרולים מעל פניו, נתן לו פנים יפות, מפיקים נוגה, חכמת הדור תאיר פניו, כולם מכירים בסוד העולם, סוד נשמת האדם הנברא בצלם אלקים בדמות תבניתו, עוזבים תענוגי בני אדם, מתענגים על זיו החכמה, לומדים ארבע מאות פרקים במסכת עבורה זרה שחלק להם אברהם מחכמתו, אברהם מגייר את אנשים ושרה מגיירת את הנשים:

ומאז לא פסקה ישיבה מישראל, אברהם מסר ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב למד י"ד שנה במדרשו של שם ועבר ומסר תורתו לבניו ויעקב אבינו ובניו ירדו למצרים ושכינה עמהם [כדאמר מגילה כ"ט א'] ר"ל שישראל זכו לגילוי שכינה להתרומם מאטם ההרגל ולחזות בנועם ד':

א"ה, פרק זה לא זכינו בעו"ה לסיומו: