Sheqel Dues Chapter 1

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִתֵּן כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. אֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב. וְשׁוֹאֵל מֵאֲחֵרִים אוֹ מוֹכֵר כְּסוּת שֶׁעַל כְּתֵפוֹ וְנוֹתֵן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל כֶּסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל טו) "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" וְגוֹ'. וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ בִּפְעָמִים רַבּוֹת הַיּוֹם מְעַט וּלְמָחָר מְעַט אֶלָּא נוֹתְנוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת בְּפַעַם אַחַת:

It is a positive commandment from the Torah that every adult Jewish male give a half-shekel each and every year. Even a poor man who derives his livelihood from charity is obligated [to make this donation]. He should borrow from others or sell the clothes he is wearing so that he can give a half-shekel of silver, as [Exodus 30:15] states: "The rich shall not give more, nor should the poor give less." [The half-shekel] should not be given in several partial payments - today a portion, tomorrow a portion. Instead, it is to be given all at once.

מִנְיַן כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה בְּאוֹנֵס וּבִמְפַתֶּה וּבְמוֹצִיא שֵׁם רַע וְהוֹרֵג עֶבֶד הוּא כֶּסֶף הוּא שֶׁקֶל הַנֶּאֱמָר בְּכָל מָקוֹם בַּתּוֹרָה. וּמִשְׁקָלוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שְׂעוֹרָה. וּכְבָר הוֹסִיפוּ חֲכָמִים עָלָיו וְעָשׂוּ מִשְׁקָלוֹ כְּמִשְׁקַל הַמַּטְבֵּעַ הַנִּקְרָא סֶלַע בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי. וְכַמָּה הוּא מִשְׁקַל הַסֶּלַע שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע וּשְׁמוֹנִים שְׂעוֹרָה בֵּינוֹנִית:

The silver denomination spoken about in the Torah regarding rape, seduction, one who puts out a bad name and one who kills a slave – that silver denomination is the shekel that is spoken about in every [other] place in the Torah. And its weight is three hundred and twenty barley seeds. And the Sages already added to it and made its weight [to be] like the weight of the coin called, [the] sela, at the time of the Second Temple. And how much is the weight of the sela? Three hundred eighty four medium barley grains.

הַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעִין. וּמָעָה הִיא הַנִּקְרֵאת בִּימֵי משֶׁה רַבֵּנוּ גֵּרָה. וּמָעָה הִיא שְׁנֵי פּוּנְדְיוֹנִין וּפוּנְדְיוֹן שְׁנֵי אִיסָרִין. וּפְרוּטָה אַחַת מִשְּׁמוֹנָה בְּאִיסָר. נִמְצָא מִשְׁקַל הַמָּעָה וְהִיא הַגֵּרָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת. וּמִשְׁקַל הָאִיסָר אַרְבַּע שְׂעוֹרוֹת. וּמִשְׁקַל הַפְּרוּטָה חֲצִי שְׂעוֹרָה:

And the sela is four dinar; and a dinar is six maah. And the maah is what was called gerah in the days of Moshe, our teacher. And a maah is two fundyon; and a fundyon is two issar. And a ferutah is an eighth of an issar. It comes out that the weight of a maah – which is a gerah – is sixteen barley grains; and the weight of an issar is four barley grains; and the weight of a perutah is half a barley grain.

וְעוֹד מַטְבֵּעַ אַחֵר הָיָה שָׁם שֶׁהָיָה מִשְׁקָלוֹ שְׁתֵּי סְלָעִים וְהוּא הָיָה נִקְרָא דַּרְכּוֹן. וְאֵלּוּ הַמַּטְבְּעוֹת כֻּלָּן שֶׁאָמַרְנוּ וּבֵאַרְנוּ מִשְׁקַל כָּל אֶחָד מֵהֶן הֵן שֶׁמְּשַׁעֲרִין בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּם כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶהְיֶה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ מִשְׁקָלָם בְּכָל מָקוֹם:

And there was yet another coin there – the weight of which was two sela – and it was called the darkhon. And all of these coins, that we have said and explained the weight of each one of them, are the ones with which we measure in every place. And we have explained them [now], so that I will not have a need to explain their weight in every place.

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל זוֹ מִצְוָתָהּ שֶׁיִּתֵּן מַחֲצִית מַטְבֵּעַ שֶׁל אוֹתוֹ הַזְּמַן אֲפִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ מַטְבֵּעַ גָּדוֹל מִשֶּׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּלְעוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹקֵל פָּחוֹת מֵחֲצִי הַשֶּׁקֶל שֶׁהָיָה בִּימֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוּא מִשְׁקָלוֹ מֵאָה וְשִׁשִּׁים שְׂעוֹרָה:

The mitzvah of giving the half-shekel entails giving half of the coin that is [common] currency at the time in question, even if that coin is larger than the shekel used for the sanctuary. [The converse, however, does not apply.] Never should one give less than the half-shekel that was given in the time of Moses our teacher, which weighed 160 barley corns [of silver].

בִּזְמַן שֶׁהָיָה מַטְבֵּעַ שֶׁל אוֹתוֹ זְמַן דַּרְכּוֹנוֹת הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁלּוֹ סֶלַע. וּבִזְמַן שֶׁהָיָה הַמַּטְבֵּעַ סְלָעִים הָיָה נוֹתֵן כָּל אֶחָד בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁלּוֹ חֲצִי סֶלַע שֶׁהוּא שְׁנֵי דִּינָרִין. וּבִזְמַן שֶׁהָיָה הַמַּטְבֵּעַ חֲצִי סֶלַע הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל אוֹתוֹ חֲצִי הַסֶּלַע. וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁקְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל פָּחוֹת מֵחֲצִי שֶׁקֶל שֶׁל תּוֹרָה:

At the time when the currency of that time was [the] darkhon, each and every one would give a sela as his half shekel. And at the time that the currency was [the] sela, each one would give half a sela – which is two dinar – as his half shekel. But at the time that the currency was the half sela, each and every one would give that [same] half sela for the half shekel. And regarding [the commandment of] the half shekel, Israel never weighed less than the Torah's half shekel.

הַכּל חַיָּבִין לִתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. אֲבָל לֹא נָשִׁים וְלֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים. וְאִם נָתְנוּ מְקַבְּלִין מֵהֶם. אֲבָל הַכּוּתִים שֶׁנָּתְנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם. קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִתֵּן עָלָיו מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא נוֹתֵן עָלָיו בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִתֵּן עַל עַצְמוֹ:

Everyone is obligated to give a half-shekel: priests, Levites, Israelites, converts, and freed slaves. Women, slaves, and children are not obligated. Nevertheless, if they give [a half-shekel], it may be accepted. By contrast, if a Samaritan gives a half-shekel, it should not be accepted. A father who began giving a half-shekel on behalf of a child should not stop. Instead, he should [continue to] give a half-shekel on the child's behalf every year until he comes of age and gives [the half-shekel] by himself.

הַשְּׁקָלִים אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם נוֹתְנִין אֶת הַשְּׁקָלִים בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא חָרֵב אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין נוֹהֲגִין:

[The mitzvah of giving a half-]shekel is observed only during the era that the Temple is standing. During the era that the Temple is standing, the [half-]shekel should be given both in Eretz Yisrael and in the diaspora. When, however, it is destroyed, even in Eretz Yisrael it is not necessary to give.

בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים כְּדֵי שֶׁיָּכִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁלּוֹ. וְיִהְיֶה עָתִיד לִתֵּן. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ יָשְׁבוּ הַשֻּׁלְחָנִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְתוֹבְעִין בְּנַחַת כָּל מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ וּמִי שֶׁלֹּא נָתַן אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ לִגְבּוֹת. וּמִכָּאן וְאֵילָךְ כּוֹפִין אֶת מִי שֶׁלֹּא נָתַן עַד שֶׁיִּתֵּן. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְלוֹקְחִין עֲבוֹטוֹ בַּעַל כָּרְחוֹ וַאֲפִלּוּ כְּסוּתוֹ:

On the first of Adar, the court would announce [the collection of] the [half-]shekalim, so that every single individual would prepare his half-shekel and be ready to give. On the fifteenth [of Adar], the money-changers would sit in every city and would gently prod [the people to give]. If people gave them, they would accept it. If someone did not give, they would not compel him to give. On the twenty-fifth [of Adar], they would sit in the Temple to collect [the half-shekalim]. From this time onward, everyone who had not given [a half-shekel] as yet would be compelled to give. When a person did not give [voluntarily], his property would be taken by force as a pledge. Even his clothing was taken from him.

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁקָלִים אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ לִתֵּן אוֹ הוּא עָתִיד לִתֵּן אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים לְעוֹלָם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם אֶלָּא כְּשֶׁיִּתְּנוּ מְקַבְּלִין מֵהֶן וְתוֹבְעִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּתְּנוּ:

We do not take collateral from someone not obligated [to pay the half shekel] – even though it is their way to give [it], or they will be giving it in the future. And we never take collateral from the priests (Kohanim), on account of the ways of peace. Rather we take it from them when they give it, but we do claim it until they give [it].