הלכות שופר וסוכה ולולב
27 halachot · Hebrew + English
(ויקרא כג מ) "כַּפּוֹת תְּמָרִים" הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה הֵן חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל כְּשֶׁיִּצְמְחוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְפָּרְדוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶן לְכָאן וּלְכָאן אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שַׁרְבִיט. וְהוּא הַנִּקְרָא לוּלָב:
The term "the frond of the date palm" employed by the Torah refers to the branches of a date palm as they sprout, before their leaves separate and spread out in various directions. Rather, they should appear as a scepter. This is called a lulav.
(ויקרא כג מ) "פְּרִי עֵץ הָדָר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא אֶתְרוֹג. (ויקרא כג מ) "וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הַהֲדַס שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן בְּגִבְעוֹל אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי הֶעָלִין בְּשָׁוֶה זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְהֶעָלֶה הַשְּׁלִישִׁי לְמַעְלָה מֵהֶן אֵין זֶה עָבוֹת אֲבָל נִקְרָא הֲדַס שׁוֹטֶה:
The "fruit of the beautiful tree" mentioned in the Torah is the etrog. The "boughs of covered trees" mentioned in the Torah refer to the [species of] myrtle whose leaves surround its branch; i.e., there will be three or more leaves in each ring. However, if there are two leaves on one level, with a third leaf slightly higher than them, that is not considered to be "covered." Rather, it is called a wild myrtle.
(ויקרא כג מ) "עַרְבֵי נַחַל" הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אֵינָן כָּל דָּבָר הַגָּדֵל עַל הַנַּחַל אֶלָּא מִין יָדוּעַ הוּא הַנִּקְרָא עַרְבֵי נַחַל. עָלֶה שֶׁלּוֹ מָשׁוּךְ כְּנַחַל וּפִיו חָלָק וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אָדֹם וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עֲרָבָה. וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל עַל הַנְּחָלִים לְכָךְ נֶאֱמַר עַרְבֵי נָחַל. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּדֵל בַּמִּדְבָּר אוֹ בֶּהָרִים כָּשֵׁר:
The term "willows of the brook" mentioned by the Torah does not include just any plant that grows by a brook, but rather a particular species, which is called the "willows of the brook." Its leaf is extended as a brook, its edge is smooth, and its stem is red. It is called a willow. The majority of this species grow near brooks. Therefore, it is called the "willows of the brook." Even if this species grew in the desert or on a mountain, it would be kosher.
וְיֵשׁ מִין אַחֵר דּוֹמֶה לַעֲרָבָה אֶלָּא שֶׁעָלֶה שֶׁלּוֹ עָגל וּפִיו דּוֹמֶה לְמַסָּר וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אֵינוֹ אָדֹם וְזֶהוּ הַנִּקְרָא צַפְצָפָה וְהִיא פְּסוּלָה. וְיֵשׁ שָׁם מִין עֲרָבָה שֶׁאֵין פִּי הֶעָלֶה שֶׁלָּהּ חָלָק וְאֵינוֹ כְּמַסָּר אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תְּלָמִים קְטַנִּים עַד מְאֹד כְּמוֹ פִּי מַגָּל קָטָן וְזֶה כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ נִתְפָּרְשׁוּ:
There is another species which resembles the willow. However, its leaf is rounded, its edge resembles a saw, and its stem is not red. This is called a tzaftzefah. It is unfit [to be used for the mitzvah]. There is another type of willow, whose leaf does not have a smooth edge, but it is not like a saw. Rather, it has tiny juttings, like the edge of a small sickle. It is kosher. All the above definitions were explained according to the oral tradition transmitted by Moses, our teacher.
אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ מִצְוָה אַחַת הֵן וּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְכֻלָּן נִקְרָאִים מִצְוַת לוּלָב. וְאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן אֵין מְבִיאִים תַּחְתָּיו מִין אַחֵר הַדּוֹמֶה לוֹ:
These four species are considered to be one mitzvah, and each one is required for its performance. All of them [together] are called the mitzvah of lulav. One may not diminish them or add to them. If one of the species cannot be found, a similar species may not be substituted for it.
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱגֹד לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְלַעֲשׂוֹת שְׁלָשְׁתָּן אֲגֻדָּה אַחַת. וּכְשֶׁהוּא נוֹטְלָם לָצֵאת בָּהֶן מְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל נְטִילַת לוּלָב הוֹאִיל וְכֻלָּן סְמוּכִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הָאֲגֻדָּה הַזֹּאת בִּימִינוֹ וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ וְנוֹטְלָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן שֶׁיִּהְיוּ עִקְּרֵיהֶן לְמַטָּה לָאָרֶץ וְרָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה לַאֲוִיר. וְאִם לֹא אֲגָדָן וּנְטָלָן אֶחָד אֶחָד יָצָא וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן מְצוּיִין אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד אוֹ שֶׁחָסֵר מִין אֶחָד לֹא יִטּל עַד שֶׁיִּמְצָא הַשְּׁאָר:
The most desirable way of performing the mitzvah is to bind the lulav, myrtle, and willow together, thus making a single, unified entity from the three of them. Before one takes them to perform the mitzvah, he should recite the blessing on the mitzvah of taking the lulav, for all the others are dependent upon it. Afterwards, he takes this bound entity in his right hand and the etrog in his left hand. He must take them as they grow - i.e., their roots below towards the earth, and their heads upward towards the sky. If a person did not bind them together, but rather took them one by one, he has fulfilled his obligation, provided he possesses all four species. However, if he has only one species or he is lacking one species, he should not take them until he acquires the remaining species.
כַּמָּה נוֹטֵל מֵהֶן. לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד וּשְׁנֵי בַּדֵּי עֲרָבָה וּשְׁלֹשָׁה בַּדֵּי הֲדַס. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף בַּהֲדַס כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֲגֻדָּה גְּדוֹלָה מוֹסִיף. וְנוֹיֵי מִצְוָה הוּא. אֲבָל שְׁאָר הַמִּינִין אֵין מוֹסִיפִין עַל מִנְיָנָם וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְאִם הוֹסִיף אוֹ גָּרַע (פָּסוּל):
How many does one take of each of them? One lulav, one etrog, two willow branches, and three myrtle branches. If one would like to add more myrtle branches so that the bundle will be larger, he may. Indeed, it is considered to be an adornment of the mitzvah. However, it is forbidden to add to or reduce the numbers of the other species. If one adds to or reduces their number, it is not acceptable.
כַּמָּה שִׁעוּר אֹרֶךְ כָּל מִין מֵהֶם. לוּלָב אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים וְאִם הָיָה אָרֹךְ כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. וּמְדִידָתוֹ מִשִּׁדְרָתוֹ בִּלְבַד לֹא מֵרֹאשׁ הֶעָלִים. וַהֲדַס וַעֲרָבָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם הָיוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ אֵין בְּכָל בַּד וּבַד אֶלָּא שְׁלֹשָׁה עָלִין לַחִין כְּשֵׁרִים וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּרֹאשׁ הַבַּד. וְאִם אָגַד הַלּוּלָב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שְׁדֵרוֹ שֶׁל לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס וַעֲרָבָה טֶפַח אוֹ יוֹתֵר. וְשִׁעוּר אֶתְרוֹג אֵין פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה וְאִם הָיָה גָּדוֹל כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר:
What is the required length of each of these species? The lulav may not be less than four handbreadths. [Beyond that,] regardless of its length, it is kosher. Its length is measured only from its shidrah and not from the tips of the leaves. The myrtle and the willow may not be less than three handbreadths. [Beyond that,] regardless of their length, they are kosher. Even if each branch has only three fresh leaves on it, they are kosher, provided the leaves are at the top of the branch. If one has bound [the other species together with] the lulav, the shidrah of the lulav must extend beyond the myrtle and the willow a handbreadth or more. The minimum size of an etrog is the size of an egg. [Beyond that,] regardless of its size, it is kosher.
מִשֶּׁיַּגְבִּיהַ אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ בֵּין שֶׁהִגְבִּיהָן כְּאַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל יָצָא. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן לֹא יָצָא. וּמִצְוָה כְּהִלְכָתָהּ שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיָמִין וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא וְיַעֲלֶה וְיוֹרִיד וִינַעֲנֵעַ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ:
Once a person lifts up these four species - whether he lifts them up together or one after the other - whether in his right hand or in his left hand - he has fulfilled his obligation. [This applies] only when he lifts them up as they grow. However, if he does not lift them up as they grow, he has not fulfilled his obligation. The fulfillment of the mitzvah as the law [requires is as follows]: One should lift up the three species as they are bound together in one's right hand and the etrog in one's left hand. Then, one should pass them back and forth, up and down, and shake the lulav three times in each direction.
כֵּיצַד. מוֹלִיךְ וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּמֵבִיא וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְכֵן בַּעֲלִיָּה וִירִידָה. וְהֵיכָן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַלֵּל בְּ (תהילים קיח א) (תהילים קיח כט) "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב" תְּחִלָּה וָסוֹף וּבְ(תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִנְטִילַת לוּלָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל בַּלַּיְלָה:
What does the above entail? One passes the lulav forward and shakes the top of the lulav three times, brings it back and shakes the top of the lulav three times. One follows this same pattern when lifting it up and down. At what point [in prayer] does one pass the lulav back and forth? During the reading of the Hallel, at the first and final recitation of the verse [Psalms 118:1, 118:29]: Hodu Lado-nai ki tov... and at the verse [Psalms 118:25]: Ana Ado-nai hoshi'ah na. It is acceptable to take the lulav throughout the entire day. However, it is not taken at night.
עָשָׂה לַאֲגֻדָּה זוֹ גִּימוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ סָדִין וּנְטָלָהּ יָצָא. לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְדֶרֶךְ הִדּוּר שֶׁכָּל שֶׁהוּא לְנָאוֹתוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. אֲבָל אִם נָתַן אֶת הַמִּינִין הָאֵלּוּ בְּעָצִיץ אוֹ בִּקְדֵרָה וּנְטָלָהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
If one wraps a cord of silver or gold around [the three species] as they are bound together, or wraps a [decorative] cloth around them and takes them, one fulfills his obligation. Taking the lulav through another medium is still considered to be taking it, provided [that medium] is one which gives honor and beauty [to the mitzvah, because]: "any entity which makes a substance more attractive is not considered to be a separation." However, if one placed these species in a vase or a pot and took them, one has not fulfilled one's obligation.
אָגַד אֶת הַלּוּלָב עִם הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה וְהִבְדִּיל בֵּין הַלּוּלָב וּבֵין הַהֲדַס בְּמַטְלָת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ. הִבְדִּיל בֵּינֵיהֶן בַּעֲלֵי הֲדַס אֵינוֹ חוֹצֵץ. שֶׁמִּין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱגֹד אֶת הַלּוּלָב בְּחוּט אוֹ בִּמְשִׁיחָה וּבְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה הוֹאִיל וְאֵין אֲגִידָתוֹ מְעַכֵּב:
If one binds the lulav together with the myrtle and the willow and separates between the lulav and the myrtle with a cloth or the like, it is considered to be a separation. If one separates between them with myrtle leaves, it is not considered to be a separation, because an entity does not separate between its own kind. One may bind the together with a string, a cord, or with any substance one desires, since binding it together is not a required element of the mitzvah.
מִצְוַת לוּלָב לְהִנָּטֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". וּבַמִּקְדָּשׁ לְבַדּוֹ נוֹטְלִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" וְגוֹ'. חָל יוֹם הַשַּׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹלִיכֶנּוּ בְּיָדוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁגָּזְרוּ בְּשׁוֹפָר:
The mitzvah of taking the lulav in every place, during every age - even on the Sabbath - applies only on the first day of the festival, as [Leviticus 23:40] states: "And on the first day, you shall take..." In the holy place alone, it is to be taken on each of the seven days of the festival, as [the above verse] continues: "and you shall rejoice before G-d, your Lord, [seven days]." When the Sabbath falls during the [later] days, [the lulav] is not taken on the Sabbath. This is a decree lest one carry it four cubits in the public domain, as decreed regarding the shofar.
וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּגְבוּלִין. נִמְצָא שֶׁאֵין דִּינוֹ וְדִין שְׁאָר הַיָּמִים שָׁוֶה שֶׁבִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג אֵין אָדָם חַיָּב לִטּל לוּלָב אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ:
Why was this decree not put in effect on the first day of the festival? Because [taking the lulav on that day] is a mitzvah from the Torah even outside of Jerusalem. Thus, the laws applying to it are not the same as those applying to the remaining days, because on the subsequent days of the festival a person is obligated to take the lulav only in the holy place.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיֶה לוּלָב נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְכָל יוֹם וָיוֹם מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְתַקָּנָה זוֹ עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן:
When the Temple was destroyed, [the Sages] ordained that the lulav be taken everywhere for the entire seven days of the festival, as a remembrance of the Temple. On each day, one recites the blessing on it: [Baruch Attah Ado-nai...] asher kid'shanu b'mitzvotav v'tzivanu al netilat lulav. because it a mitzvah ordained by the Rabbis. This enactment, like the other enactments instituted by Rabbi Yochanan ben Zakkai when the Temple was destroyed [is only temporary]. When the Temple is rebuilt, these matters will return to their original status.
בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְכֵן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדְעוּ בְּוַדַּאי שֶׁיּוֹם זֶה הוּא יוֹם הֶחָג בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים בִּקְבִיעוּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לֹא הָיוּ נוֹטְלִין הַלּוּלָב מִסָּפֵק:
While the Temple was standing, the lulav would be taken [in the holy place even] when the first day of Sukkot fell on the Sabbath. The same applies in other places where they were certain that this day was celebrated as a holiday in Eretz Yisrael. However, the places which were distantly removed from Jerusalem would not take the lulav on this day because of the doubt involved.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָסְרוּ חֲכָמִים לִטּל אֶת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ. מִפְּנֵי בְּנֵי הַגְּבוּלִין הָרְחוֹקִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכּל שָׁוִין בְּדָבָר זֶה וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין בְּשַׁבָּת וְאֵלּוּ אֵין נוֹטְלִין. הוֹאִיל וְחִיּוּב יוֹם רִאשׁוֹן בְּכָל מָקוֹם אֶחָד הוּא וְאֵין שָׁם מִקְדָּשׁ לְהִתָּלוֹת בּוֹ:
When the Temple was destroyed, the Sages forbade even the inhabitants of Eretz Yisrael who had sanctified the new month to take the lulav on the Sabbath on the first day of Sukkot. [This was instituted] because of the inhabitants of the distant settlements, who were not aware of when the new month had been declared. Thus, a uniform guideline was established, rather than having some take the lulav on the Sabbath and some not. [The guiding principle was] that the obligation [of taking the lulav] on the first day applies in all places, and there is no longer a Temple to use as a point of distinction.
וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהַכּל עוֹשִׂין עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן נִשְׁאָר הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה שֶׁלֹּא יִנָּטֵל לוּלָב בְּשַׁבָּת כְּלָל לֹא בִּגְבוּלִין וְלֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל יוֹדְעִים בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בִּנְטִילַת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
At present, when everyone follows a fixed calendar, the matter remains as it was, and the lulav is not taken on the Sabbath in the outlying territories or in Eretz Yisrael even on the first day [of the festival]. [This applies] even though everyone knows the actual day of the month. As explained, the reason for the prohibition of taking the lulav on the Sabbath is a decree lest one carry it four cubits in the public domain.
כָּל שֶׁחַיָּב בְּשׁוֹפָר וּבְסֻכָּה חַיָּב בִּנְטִילַת הַלּוּלָב. וְכָל הַפָּטוּר מִשּׁוֹפָר וְסֻכָּה פָּטוּר מִנְּטִילַת לוּלָב. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ חַיָּב בְּלוּלָב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת:
Whoever is obligated to fulfill [the mitzvot of] shofar and sukkah is obligated to take the lulav. Whoever is not obligated regarding shofar and sukkah is not obligated to take the lulav. A child who knows how to shake [the lulav] is obligated regarding the lulav by Rabbinic law, in order to train him in the performance of mitzvot.
הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶּׁמְּבִיאִין בַּמִּקְדָּשׁ עֲרָבָה אַחֶרֶת חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. וְשִׁעוּרָהּ אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד:
It is a halachah conveyed by Moses from Mount Sinai that - in addition to the willow of the lulav - another willow branch was taken in the Temple. A person does not fulfill his obligation with the willow branch in the lulav. The minimum requirement [to fulfill this mitzvah] is one branch with one leaf.
כֵּיצַד הָיְתָה מִצְוָתָהּ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת הַיָּמִים הָיוּ מְבִיאִין מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וְזוֹקְפִין אוֹתָן עַל צִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּבְעֵת שֶׁהָיוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ וְסוֹדְרִין אוֹתָהּ תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין. חָל יוֹם שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הֶחָג אֵין זוֹקְפִין עֲרָבָה אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם שְׁבִיעִי לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת זוֹקְפִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִצְוָה:
The Willow Branches Placed Around The Temple Altar How was this mitzvah performed? On each of the seven days [of the festival], branches of willows were brought and stood upright near the altar with their tops bent over the altar. When they would bring them and arrange them [near the altar,] a series of [shofar blasts] - teki'ah, teru'ah, and teki'ah - were sounded. When the Sabbath fell in the midst of the festival, the willows would not be arranged [near the altar] unless the seventh day fell on the Sabbath. [On such an occasion,] the willows were arranged [near the altar], to publicize the fact that [taking] them is a mitzvah.
כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ הֶעָלִין. וּלְמָחָר זוֹקְפִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּבָאִין הָעָם וְלוֹקְחִין מִמֶּנָּה וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם. וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא:
How would they fulfill [this mitzvah on the Sabbath]? They would bring [the branches] to the Temple on the Sabbath eve and place them in golden containers, so their leaves would not dry out. On the following morning, they would be placed next to the altar and the people would take them in the same manner as they did each day. Since the willow is not explicitly mentioned in the Torah, it is not taken on each of the seven days of the festival as a remembrance of the Temple. Rather, at present it is taken only on the seventh day. What is done? One takes one branch or many branches in addition to the willow of the lulav, and hits the ground or a utensil with them two or three times. No blessing is recited, because this practice is a custom instituted by the prophets.
בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִין (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְהַנִּיחַ תֵּבָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַקִּיפִין אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ:
On each day of the festival, they would walk around the altar once, carrying their lulavim in their hands, reciting: "Please, G-d, save us. Please, G-d, grant us success" [Psalms 118:25]. On the seventh day, they would walk around the altar seven times. It has become universally accepted Jewish custom to place the ark in the center of the synagogue and walk around it each day, as they walked around the altar in remembrance of the Temple [service].
כָּךְ הָיָה הַמִּנְהָג בִּירוּשָׁלַיִם. יוֹצֵא אָדָם מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. וְנִכְנָס לְבַיִת הַכְּנֶסֶת וְהוּא בְּיָדוֹ. מִתְפַּלֵּל וְהוּא בְּיָדוֹ. וְיוֹצֵא לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים וְהוּא בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ מְשַׁלְּחוֹ לְבֵיתוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ:
The following custom was observed in Jerusalem: A person would leave his house in the morning [carrying] his lulav in his hand. He would enter the synagogue with it in his hand; pray while it was in his hand; go to visit the sick and comfort the mourners with it in his hand. When he entered the House of Study, he would send it home with his son or servant.
מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה הַלּוּלָב מִיַּד בְּנָהּ אוֹ מִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחְזִירָתוֹ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין לוּלָב בְּשַׁבָּת. וּבְיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין עַל הַמַּיִם וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין הַמַּיִם:
During the time the lulav was taken on the Sabbath, a woman was allowed to receive the lulav from her son or her husband and return it to the water on the Sabbath. On the festival, a person might add to the water. On Chol Hamo'ed, one might change the water.
הֲדַס שֶׁבַּלּוּלָב אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְרֵיחַ וְהוֹאִיל וְהֻקְצָה לְמִצְוָה אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ. אֲבָל אֶתְרוֹג מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְמִצְוָה מֵאֲכִילָה:
It is forbidden to smell the myrtle in the lulav. Since it is useful only for smelling and it has been set aside for the performance of the mitzvah, it is forbidden to smell it. However, it is permitted to smell an etrog, because setting it aside for the mitzvah [prohibits it from being] eaten.
וְאָסוּר לֶאֱכל אֶתְרוֹג כָּל יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִפְּנֵי שֶׁהֻקְצָה לְמִקְצָת הַיּוֹם הֻקְצָה לְכֻלּוֹ. וּבַשְּׁמִינִי מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹטְלִין לוּלָב בַּשְּׁמִינִי הָאֶתְרוֹג אָסוּר בַּשְּׁמִינִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אָסוּר בַּשְּׁמִינִי בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק שֶׁהוּא סְפֵק שְׁבִיעִי. הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעַת יָמִים כָּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ לְיוֹמָהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר:
It is forbidden to eat the etrog throughout the seventh day [of the festival]; since it was set aside for a portion of the day, it is set aside for the entire day. However, on the eighth day it is permitted to be eaten. At present, when we celebrate [the festivals for] two days - even though the etrog is not taken on the eighth day - the etrog is forbidden on the eighth day, since it was forbidden on the eighth day during the time [the festivals] were celebrated for two days because of the doubt whether [the eighth day] was, in fact, the seventh. When a person sets aside seven etrogim, [one for each] of the seven days [of the festival], each one of them can be used for the mitzvah on its day and eaten on the morrow.